ימי חול המועד נכבה תשע"א (בין יום העצמאות ובין יום הנכבה) היו קשים ל
גדעון לוי יותר מבכל שנה. הפעם התארך פרק הזמן גדוש החוויות עד סוף מאי, בגלל נסיעתו של ראש הממשלה נתניהו לארצות הברית, והצער והבלבול שגרמה ללוי הצלחת הביקור נוספו הפעם על המכאוביו השנתיים הרגילים בראותו את מצעד צה"ל על הר הרצל ואת שאר סממני הריבונות הישראלית.
הייסורים התחילו כבר ב-8 במאי, יומיים לפני החג, כשהפובליציסט הוותיק קיבל עצבים בגלל ההבלטה התקשורתית הרבה שזכה לו מתקן שהוא לא סובל: נמל התעופה בלוד. נתב"ג היה אז בראש החדשות בגלל זיהום דלק, ובעיני לוי היה הרעש התקשורתי מוגזם. תחת הכותרת המקורית "איי לאב יו, טרמינל" הוא מתלונן: "אסון לאומי חדש התרגש עלינו בסוף השבוע: כמה מאות נוסעים עוכבו לכמה שעות בנתב"ג. כותרות ראשיות, שידורים דרמטיים, קטסטרופה". נתב"ג הוא של כל הישראלים. כולנו, חוץ מלוי, רואים בו נכס חיוני, וזה בדיוק מה שמפריע לו. "עזבו אתכם מהכותל המערבי", הוא כותב, "תשכחו ממערת המכפלה - נתב"ג, כולל הדיוטי, הוא המקום הקדוש ביותר לישראלים".
מרכזיותו של "השדה", מונח פופולרי שאינו לטעמו, מפריעה ללוי. לקראת סוף המאמר מתגלה גם למה: הבדיקות הביטחוניות. בעיני לוי בדיקות אלו הופכות את נתב"ג למקום גזעני: "נכון שבשעריו יש גילוי גזענות מכוער במיוחד בדמות ה'בוקר טוב' או 'הערב טוב' של המאבטחים החמושים, רק כדי לעמוד על המבטא". וכדי להתחמק מברכותיהם של המאבטחים החמושים (ובאמת, למה שלא יחליפו כבר את האקדח בממחטה מגוהצת בכיס המקטורן האופייני בעל השרוולים הקצרים ויפסיקו להיות כאלה קלגסים), ממליץ לנו מר לוי לוותר על "השדה" הגזעני ולצאת מן
הארץ בדרך היבשה דרך שתי מדינות שכנות, שאחת מהן אפילו אינה דורשת אשרת כניסה. זה פרקטי. איך לא חשבנו על זה.
הפלסטר הוורוד למחרת יום העצמאות, ב-11 במאי, כותב לוי על הדלקת המשואות בערב החג תחת הכותרת "מחאה חדשה פרצה בהר הרצל". כידוע, הפגינו במהלך הטקס יואל שליט וחברתו יערה וינקלר למען שחרורו של גלעד שליט, וכל הציבור קיבל זאת בהבנה ובאהדה. אצל לוי מקבל העניין ממדים אחרים, מיתיים: "ובמחשבה שנייה, לא רוח רעה פרצה שלשום למקרופונים ולמצלמות בהר הרצל, אלא רוח אמיצה וחתרנית, שהגיעה הזמן שתפרוץ סוף סוף אל חיינו. בבזל ייסד בנימין זאב הרצל את המדינה, ובהר הרצל נולדה המחאה". מחאות הן חלק מן החיים בישראל מאז הקמתה. לא ידענו שרק השנה, ודווקא בהר הרצל, נולדה המחאה. את צילומי הפגנתם של שליט ווינקלר מכנה לוי "תמונות תוניס", כלומר בעיניו זוהי תחילתה של מהפכה עממית גדולה, כזו הפוקדת את מדינות ערב. את טקס העברת הדגלים עצמו הוא מתאר מתוך סלידה, כאילו מדובר בתצוגת רובוטים: "בובות-החיילים צעדו בסך, מדליקי המשואות הציתו אש, ואז בין 'לתפארת מדינת ישראל' אחד למשנהו, נפל דבר". עצם הצירוף "לתפארת מדינת ישראל" מפריע ללוי, והוא מלגלג עליו גם במקום נוסף במאמר.
בקושי חולף עוד יום ולוי, עדיין נסער מיום העצמאות, יוצא במאמר גדול שכותרתו "קוראים לזה טיהור אתני" (12.5.11) הפותח במילים "למחרת יום העצמאות, שבו טבלה ישראל בשבחי עצמה והדמוקרטיה שלה עד לזרא כמעט, וערב יום הנכבה הכמעט אסור לציון פרסם עמיתי,
עקיבא אלדר, את מה שידענו תמיד אבל חסרו לנו הנתונים המרעישים שחשף: ישראל שללה עד הסכמי אוסלו את תושבותם של 140,000 פליטים פלשתינים מתושבי הגדה שהעזו לצאת לחו"ל". לא ברור למה יום הנכבה "כמעט אסור לציון", כשהוא מככב שלושה ימים בכותרות הראשיות של כל העיתונים, פותח את כל מהדורות החדשות ומספק בימה בלתי מצונזרת בשידור חי לכל נציג ארגון מחבלים המבקש לדבר בתוכניות האקטואליה של הרדיו הישראלי? מכל מקום, במאמר זה חושף לוי את השקפתו הבסיסית עלינו ועל הפלשתינים: הם הילידים, בני המקום ובעלי הבית בארץ ישראל כולה, ואנו הזרים שמעמדם שווה לאפריקאנרים שבאו מהולנד לדרום אפריקה. וכך הוא כותב: "כל מי שאומרים 'לא אפרטהייד' מוזמנים להשיב: למה לישראלי מותר לעזוב את ארצו לכל חייו ואיש לא אומר להחרים את אזרחותו, ולפלשתיני אסור להתחתן עם שכנתו לשעבר שחיה בירדן? לא אפרטהייד?". בכך הוא מתעלם ממדיניות ההצפה המכוונת של הערבים, המכניסים לכאן כל העת רבים מאנשיהם ומנשיהם מירדן, מיהודה ומשומרון ומעזה וחיים כאן על כספי הביטוח הלאומי (ובהם גם קרובות משפחה של איסמעיל הנייה).
ב-13 במאי שוב מופיעה כותרת מקורית בראש מאמר של מר לוי: "כלבי
אשמורת". זהו מאמר גדול, על שני עמודים שלמים, שעניינו תלונות של שב"חים פלשתינים המסתננים לישראל לצורך עבודה בלתי חוקית, על ניסיונם של חיילים לעצור אותם בעזרת כלבים. מדובר בערבים הפורצים את גדר הביטחון בדרום הר חברון, בין להב לרמאדין, וחודרים לישראל בניגוד לחוק. "עמדנו השבוע שעה ארוכה על הגבעה הזאת", הוא כותב, "והמראה כמו נלקח מגבול ארצות-הברית-מקסיקו או לחלופין מסוואנת ציד באפריקה". לוי אינו מוכן לקבל את העובדה שצה"ל משתמש בכלבים: "זה האמצעי החדש של צה"ל נגד מסתנני העבודה הפלשתינים, ולעזאזל עם הקונוטאציה המצמררת של שיסוי כלבים באנשים". במאמר מובאת תגובתו של דובר צה"ל, כי "באזור רמאדין התפתחה בשנים האחרונות תופעה חמורה של פגיעה בתשתיות גדר הביטחון, המאפשרת חדירה של גורמים העוסקים בפעילות חבלנית לשטח מדינת ישראל. תופעה זאת מסכנת את ביטחון אזרחי מדינת ישראל וגורמת לפגיעה של מיליוני שקלים בכל שנה. מטרת השימוש בכלבים היא לצמצם שימוש באמצעים אחרים". כאן היינו מצפים מעיתונאי ותיק שלחם תמיד למען האנושות, שלא יסתפק בתגובה היובשנית של הצבא, אלא ישלים את התמונה ויזכיר מעשי אונס ורצח שביצעו שב"חים ערבים בהרי ירושלים ובמקומות אחרים, אך זה לא קורה. העיקר ב"כלבי אשמורת" הוא דווקא צילום צבעוני בגודל של כ-40 X 20 ס"מ, שבו מראה שב"ח ושמו עלא חווארין תחבושת קטנה אחוזה בפלסטר ורוד על שתיים מאצבעותיו. מעולם לא זכתה תחבושת זערורית כל כך לצילום ענקי כזה, לא בגבול ארה"ב-מקסיקו, לא ב"סוואנת ציד" אפריקנית ולא בשום מקום אחר הקשור עם "הקונוטציה המצמררת של שיסוי כלבים באנשים".
"תש"ח נקברה בישראל קבורת חמור" ב-15 במאי מפרסם לוי מאמר ושמו "שיעור מולדת ביום הנכבה". עיקרו של המאמר הוא דרישה לציין בכל בתי הספר היהודים והערביים בישראל את היום הזה וללמד את "האמת כולה, לא רק את חלקה ההרואי, הנוח לסיפור". לוי מדבר על האמת כולה, אך מתכוון רק לאמת הפלשתינית: "צריך לדעת שהיו כאן 418 כפרים שנמחו מעל פני הארץ, צריך לזכור שהיו למעלה מ-600 אלף בני הארץ שנמלטו או גורשו לבלי שוב מבתיהם ושרובם חיים עד עצם היום הזה, הם וצאצאיהם, בתנאים מחפירים, נושאים את מפתחות בתיהם האבודים. מותר וצריך לספר לתלמידינו שליד הזוהר הזה ששמו תקומת ישראל יש גם צד אפל". מר לוי אינו יכול להתמודד עם מאמר של פרופ' שלמה אבינרי המופיע באותו גיליון, ולכן הוא מתעלם ממנו לגמרי.
מאמרו של אבינרי ("כאב הפלשתינים ואחריותם", 11.5.11) מסתכל על אותו מאורע היסטורי שעליו מסתכל גם מר לוי, וטוען כי המונח נכבה (אסון) הוא מטעה. מדובר במפלה צבאית ומדינית שנבעה מהכרעות פוליטיות שיש להן אחראים, ולא באיזה אסון טבע. שנית, בהשוואת הנכבה לשואה יש אטימות מוסרית. "ושלישית, וזה אולי העיקר: השיח הפלשתיני אינו מתמודד עם העובדה כי הכרעות פוליטיות ערביות הן שהמיטו את האסון הנורא על הציבור הפלשתיני. יש מאות, אם לא אלפי מאמרים וספרים הדנים במלחמת 1948, וקיימים ניתוחים מאלפים על הסיבות לכישלון הצבאי. אך עד היום אין נכונות להתמודד עם עובדה פשוטה: ההחלטה לצאת למלחמה נגד החלטת החלוקה של האו"ם הייתה משגה מדיני ומוסרי נורא של העולם הערבי". כמו הערבים, גם לוי אינו יכול להוציא מעטו את המילים הללו, ובכך חושף אותו אבינרי, מבלי שהתכוון לכך כמובן, כמי שחצה את הקווים ועומד - רגשית, מנטלית ועניינית - בצד השני. מבחינת שיקולי עריכה, מעניין לראות שמאמרו של אבינרי, המייצג את המיינסטרים, הוגלה למרתף העמוד, שעה שמאמרו של לוי, שאין בו תשובה לטענותיו החזקות של אבינרי, מככב בחלקו העליון. גם זאת דרך להתמודד עם טענות, אומנם לא דרך של יושר אינטלקטואלי או עריכתי, אך דרך כלשהי.
אגב, באותו 15 במאי משתולל נהג מכפר קאסם ליד צומת מסובים במה שנראה כרצח פוליטי, פוגע במשאיתו בכל מה שנקרה בדרכו לאורך שני קילומטר וחצי, מכה באכזריות עוברי אורח, הורג את אביב מורג מגבעתיים ופוצע 18 אנשים. למחרת, מקדיש
עיתון הארץ לאביב מורג כ-250 מילה בעמוד 7 למטה, ומצמיד ידיעה מקבילה, באותו גודל, שבה אומרת אמו של הנהג הפוגע "זאת הייתה תאונה, אנחנו אוהבים יהודים". אהבת יהודים כזאת מפגין גם לוי, עיתונאי שאינו נותן ליום לעבור בלי לצאת לשטח ולסקר מעשים לא הומאניים, כשהוא מפנה גב לאירוע האכזרי שבו נהרג אביב מורג, המתרחש במרחק דקות נסיעה מביתו, ומתעלם ממנו לגמרי. איזה אדם היה אביב מורג? מי היא חברתו שאיתה התארס רק חודשיים לפני מותו? מיהו אביו ואיך גידל את בנו? מה הרגיש האב כשנקרא לזהות את הבן באבו-כביר? כל כך מתאים לכותב-הומאניסט כלוי לכתוב על כך כתבת צבע, אך הוא אינו מתעניין. הוא עסוק בהכנת כתבה ענקית על סעיד עיאש, מחבל לשעבר שאיבד את בנו מילאד בכפר השילוח במהלך התפרעות של צעירים ערבים בערב יום הנכבה. תחת הכותרת "גרסתו של אב" (20.5.11) מספר לנו לוי על שני עמודים שלמים, באהבה ובחום, את סיפורם של סעיד ומילאד עייאש, אב ובן לדוגמה, שני אוהבי אדם ושוחרי טוב, שחיו בהרמוניה ובשלווה ולא רצו להזיק לאיש. אומנם סעיד עייאש היה חבר בחוליית רצח של פת"ח שחדרה ב-1975 לקיבוץ אילון (מה בדיוק הוא בא לעשות שם? על כך אין מידע בכתבה), אך הוא מוצג כאיש רוח, בעיקר בשל העובדה שהוא מתרגם מערבית לעברית. הכתבה מלווה בצילום דיוקן צבעוני ענקי ומרשים של האב השכול, ולוי מתפעם: "דגלי האדום של החזית העממית, שהאב הצטרף אליה כשהיה בכלא, התבדרו ברוח על-רקע תמונות של הבן ההרוג". רק ימים מעטים לאחר שסלד כל כך מסמלי הלאומיות היהודית ברוח הקרירה של ערב יום העצמאות בהר הרצל ופתאום דגלים אדומים מתבדרים ברוח דווקא כן מעוררים בליבו של לוי גל של פיוט רגשני, מתוק, סוער וסוחף.
אירועי יום הנכבה מוציאים מלוי את השקפתו המקסימליסטית בכל הנוגע לתמיכתו בשאיפה הערבית לביטול תוצאותיה של מלחמת העצמאות. במאמר "בחזרה לתש"ח" (19.5.11) הוא כותב: "תש"ח נקברה בישראל קבורת חמור, מעולם לא התקיים בה דיון ציבורי אמיתי על אודותיה, אבל רוחה לא מתה לרגע בפלשתין ובפזורה. ניצוליה ופליטיה ובני בניה נושאים את זכרה ואת כאבה עד עצם היום הזה, בדיוק כמו שהיהודים נושאים את זיכרונותיהם וכאבם שלהם. צריך היה להכיר בכך מזמן, מבחינה זאת אפשר דווקא להוקיר את מעשה המפגינים מסוריה: הם הזכירו לישראלים נשכחות".
מעולם לא התקיים דיון ציבורי אמיתי על אודותיה? הרי מאז הקמת המדינה ועד היום, לא חדל להתקיים בישראל דיון ציבורי בלתי פוסק על אודותיה, ודי אם נזכיר שמות אחדים כמו משה שמיר, יגאל מוסינזון, ס. יזהר,
אורי אבנרי, נתיבה בן יהודה, א.ב. יהושע ויורם קניוק, את הצגות התיאטרון והסרטים, את ההיסטוריונים הצבאיים הישנים והחדשים ואת מאות, ואולי אלפי, הכתבות (קרוב למאה כתבות טלוויזיה של
יעקב אחימאיר על איקרית ובירעם לבדם), ימי העיון, הסימפוזיונים, הפאנלים, ספרי ההיסטוריה, עבודות הדוקטור, המשפטים ומאמרי הפרשנות האינסופיים על תש"ח ועל כל תזוזה במהלכים המדיניים והצבאיים שהיו בה. אחוז רטט של תשוקה לתאר את ישראל כמדינה מדכאת, נטולת חופש ביטוי, שעומדת לפרוץ בה מהפכה, יש ללוי דחף בלתי נשלט להשאיר את עצמו בעיוורון כלפי נתוני הבסיס האמיתיים של החיים הציבוריים בישראל.
אומרים כי השמאל, בהיותו דת חילונית דוגמטית, אינו נותן לעובדות להפריע לו. אבל כדי לא לתת לעובדות להפריע לך, עליך קודם כל לראות אותן ולהיות מודע להן ורק אחר כך, לשם הוויכוח, להתעלם מהן או להצניע אותן. אצל לוי זה לא כך. בגלל הזדהותו הנפשית העמוקה עם הערבים, נכנסו למבנה אישיותו סמלי המפתח הפוליטיים (לא התרבות הערבית העמוקה, מפני שאינו מבין ערבית), המילים הטעונות והביטויים הפולֶמיים שלהם, בעיקר כאלה שאפשר לתרגמם בקלות. הוא כל כך מוצף בחומר הזה, עד שפשוט אינו מסוגל לראות עובדות. יש עיתונאים שהעובדות הן האויב העיקרי שלהם, אך הוא אינו אחד מהם. אצלו אין בכלל עובדות, יש רק רגשות. זה עצוב, ולכן אי-אפשר לכעוס עליו. גם אי-אפשר לבוז לו. ככה הוא ואין מה לעשות.
