ביום חמישי האחרון נשא נשיא ארה"ב, ברק אובמה, נאום בפני אנשי משרד החוץ האמריקני על ההתרחשויות במזה"ת בחודשים האחרונים ועל ציפיותיו מהתרחשויות אלו. את החלק האחרון של נאומו הקדיש לסכסוך הישראלי-פלשתיני. הנשיא שוב חזר על ההבטחה האמריקנית להגן על עצמאות ישראל, על היותה של ישראל בת ברית של ארה"ב, על הצורך בהכרה בישראל כמדינה יהודית, גמגם משהו על בעיית הפליטים, קבע כי הדיון על הסכם שלום צריך להתחיל מהבעיה הטריטוריאלית וכי היא צריכה להתבסס על קווי 1967. מי שיבחן בקפידה את "מפת הדרכים" של הנשיא ג'ורג' דבליו בוש או את המתווה של הנשיא ביל קלינטון לא ימצא הבדלים מהותיים. ההבדל אינו בראייה הכוללת של הפתרון הרצוי אלא בטקטיקה של המו"מ. העמדת הנושא הטריטוריאלי בראש הדיון וקביעה מראש כי הבסיס הוא גבולות 1967 נותנת עדיפות ברורה לדרישות הפלשתיניות ודוחקת לסוף הדיון, אם בכלל, את הדרישות הישראליות. דרישה זו מצטרפת לרצף של דרישות אשר "מכרסמות" בעמדות הפתיחה הישראליות בסכסוך. זה החל בדרישה להקים מדינה פלשתינית עצמאית בצד מדינת ישראל. לפני שני עשורים זו הייתה חלק ממכלול הדרישות הפלשתיניות, אך במהלך השנים בעקבות מעשי אלימות ופעילות דיפלומטית ענפה, הקמת מדינה פלשתינית היא דבר מובן מאליו ואינה עוד עניין למו"מ. בעקבות דברי הנשיא אובמה עשוי גם עניין הגבולות להפוך למשהו שמובן מאליו ומקובל על כולם ואינו עומד כלל למו"מ. כך שומטת ישראל, לאט לאט את קלפיה העיקריים למו"מ וספק אם, בסופו של דבר, דרישותיה יתקבלו. מעניין לסקור את האירועים בימים שקדמו לנאום. כשלושה ימים קודם פרסם העיתון ידיעות אחרונות ידיעה נרחבת על תוכן נאומו של הנשיא אובמה. בין היתר ציין העיתון כי הנשיא ידרוש שגבולות 1967 יהיו הבסיס למו"מ הטריטוריאלי. למחרת מיהר דובר הבית הלבן להכחיש את הדברים בצורה נמרצת. גם נציגי ראש הממשלה ששהו בבירת ארה"ב וניהלו שיחות עם אנשי משרד החוץ והבית הלבן שמעו דברים מרגיעים. לפי מה שנמסר להם הנאום יגע בסכסוך המקומי בצורה כוללנית ביותר. רק 24 שעות לפני הנאום נמסרו להם הפרטים המדויקים. ראש הממשלה מחה נמרצות אך דבר לא שונה. נשאלת השאלה, מדוע נהג כך הבית הלבן? התשובה פשוטה. הבית הלבן חשש מלחץ של ממשלת ישראל, של הממסד היהודי ושל ממסד המפלגה הדמוקרטית. המסקנה: ממשל אובמה פגיע וחלש. הוא חייב להסתיר את עמדותיו מפני בוחריו בעבר ובעתיד, בארה"ב, כדי לא להיכנע ולשנות את עמדתו. מה הדרך הנכונה לפעול כנגד אדם או גוף שעמדותיו פגיעות ובלתי מקובלות? לנהוג בתקיפות. וכך נהג ראש ממשלת ישראל. הצורך לתקן, לפרט ולהסביר בנאום השני של הנשיא אובמה, כעבור יומיים, בפני כינוס איפא"ק (השדולה היהודית בארה"ב) הוא תוצאה ישירה של הופעת ראש ממשלת ישראל, יחד עם נשיא ארה"ב, במסיבת העיתונאים המשותפת בתום פגישתם, יום לאחר הנאום הראשון. ונשאלת השאלה, מדוע צריך נשיא ארה"ב להסתיר את עמדתו מפני דעת הקהל בארצו. ועוד על סף פתיחת מערכת הבחירות?. תשובתי היא כי זו דעה אישית שלו שהוא כופה אותה על כל המערכת. בהמשך נאם, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שני נאומים נוספים. אחד בפני כינוס איפא"ק, יומיים לאחר נאום אובמה, נשיא ארה"ב, והשני בפני כינוס של שני בתי הנבחרים, הקונגרס והסנאט. נאום זה הוגדר, מההיבט הרטורי כאחד הנאומים הטובים ביותר שנשמעו אי פעם באירוע כזה. מבחינת התוכן, ניסה נתניהו "לצמצם רווחים" עם אובמה. הדגיש את המשותף בכל התחומים, שיבח אותו על פועלו בנושא אירן והטרור הבינלאומי, אך גם עמד בתוקף על ההבדלים וקודם לכל על אי החזרה לקוי 1967. עמדות ראש הממשלה הוצגו בתקשורת האמריקנית בצורה הוגנת ובמספר לא מבוטל של אמצעי תקשורת אפילו באהדה רבה. מה שמעניין ואפילו יוצא דופן בשבוע הזה של נאומים הייתה החלטתו של ראש הממשלה לחלוק בפומבי ובבית הלבן עצמו על עמדות הנשיא. דבר שלמיטב זכרוני לא ארע ב-63 שנות המדינה. איני מאמין שראש המשלה חפץ בכך, אך הנסיבות של נשיא לא אוהד, בלשון המעטה, לישראל והלחץ הבינלאומי שמתגבש כלפי מדינת ישראל הכריח את נתניהו לחשוף את המחלוקות. איני מאמין שהנשיא שינה את גישתו לסכסוך המקומי, אך יקשה עליו בשנה וחצי הקרובות לממש זאת לאור דעת הקהל בארה"ב התומכה ברוב מכריע בעמדת ישראל בסכסוך. זו אשליה לחשוב כי היענות לדרישת הפלשתינים בנושא גבולות 67 יפסיק את מסע הדה-לגיטימציה ששיאו עתיד להיות בחודש ספטמבר הקרוב עם הגשת ההצעה באו"ם להכריז על מדינה פלשתינית בגבולות 1967. המסע הזה החל כאשר המיעוטים האיסלאמיים בארצות אירופה השונות החלו להתגבש פוליטית והתנו את תמיכתם בקבלת העמדה הפלשתינית בסכסוך. השמאל האירופאי, הצד החלש במפה הפוליטית האירופאית כיום, קיבל זאת וקיבל את תמיכתם הפוליטית . לכן אנו רואים במדינות או בארגונים שבשליטת השמאל החלטות אנטי ישראליות שונות, חלקן גם מעשיות, כגון: הטלת חרם. לעומת זאת, מפלגות וארגוני הימין הם אוהדי ישראל כיום באירופה. מצב הפוך לעומת מה שהיה בשנות החמישים, השישים ומחצית ה-70. מסע זה יגיע לשיאו בקבלת ההחלטה באו"ם על מדינה פלשתינית. לפלשתינים לא הייתה בעיה להעביר החלטה כזו גם לפני עשרים שנה ובכל אחת מהשנים שחלפו מאז. אך עניינם הוא קבלת תמיכתם של המדינות "האיכותיות" מאירופה וצפון אמריקה (בנוסף לגוש האוטומטי של מדינות איסלמיות ומדינות אפריקה ואסיה). השנה הם צופים בקבלת תמיכתם של חלק ניכר ממדינות אלו. בנושא זה עמדתה של ארה"ב עשויה להיות מכרעת. תמיכה או אדישות בהצעת ההחלטה על מדינה פלשתינית בגבולות 67 יביאו תמיכה גורפת בהצעה. התנגדות להצעת ההחלטה תשכנע הרבה ממדינות אירופה. לא ברור עד כמה אפקטיבית עשויה להיות קבלת ההצעה. מצד אחד אין לעצרת סמכויות מעשיות, אך מצד שני יש להחלטה כזו תהודה בינלאומית חשובה מאוד. אני מעריך שהפלשתינים ינסו "ללכת" עם הצעתם "עד הסוף". לרשות ישראל עומדות שורה ארוכה של צעדי נגד. כפי שציינתי קודם, עמדת ארה"ב ועמדת הנשיא הם שייטו את תוצאות המהלך לצד זה או אחר. מרתון הנאומים של השבוע האחרון היה מין בירור פומבי של עמדות ישראל וארה"ב בסכסוך המקומי והאזורי בכלל. תוצאותיו של בירור כזה, שהיה נוקב וחריף, יכול להיות רק התקרבות ויתר הבנה ולא ההיפך.