צ'וּפְּצִ'יק או פָּקְפָּק?

אם מהפכה תודעתית ופרקטית כזאת תתרחש בחדרי-החדרים של רבבות מעונות פרטיים בכל רחבי הארץ, יעמדו הרשויות בפני מצב מוזר: האזרחים עשויים לסרב לתכתיבים שרירותיים של הכת השלטת. לא רק פינוי מהבית יהפוך לקשה ומסובך, אלא גם החלטות קפריזיות על העלאות מחירים, קיצוצי שכר, תכתיבים במדיניות חינוכית ועוד. אם האזרח הקטן לא יהיה תלוי לחלוטין במערכות ריכוזיות, אלא רק בקבוצות מתנדבים וקהילות קטנות, ייתכן שגם ילמד לתבוע את זכויותיו וחירותו ללא מורא. יש כאן עוד סוד קטן, המוצנע היטב על-ידי הגורמים בעלי העוצמה: פקפק זה חוקי וגם משתלם בכיס. אין שום איסור בחוק להכין בבית מחסן לשעת חירום, לאגור מים, להכין מערכות חיים עצמאיות וללמוד איך להשתמש במשאבים חסכוניים וידידותיים לסביבה. לא צריך מחאות בכייניות, פסול ומזיק לנקוט באלימות או לעבור על חוקי המדינה - עדיף פשוט להתבגר ולהיות עצמאי ואחראי. לא רק שהדרך הזאת טובה לפרט, אלא שגם החברה והמדינה יכולות לצאת נשכרות מהחיסכון והיעילות של הפרטים. אפילו מבחינה ביטחונית יש כאן מעלה גדולה: בעידן שמערכות החיים ריכוזיות וממוחשבות, גובר הסיכון למתקפה על רשתות המיחשוב ושיתוק כולל של המדינה. מול סיכון זה, ביזור ועצמאות של מערכות קטנות ופרטיות עשוי להעניק הגנה וביטחון משופרים. יתרון זה עשוי לשפר גם את מוכנות החברה לקראת אסונות אחרים לא-עלינו, כי שום ממשל מרכזי לא יבוא לעזרת האזרח הקטן אם חלילה יזדקק לו באמת. בלי אחריות וחופש אישי, החברה שלנו אינה באמת חופשית. ואז, מי שהפקפק לא יספיק לו - מוזמן להמשיך ולקטר כמו הצ'ופצ'יק של סיר הלחץ.

אז מה עושים - שואל את עצמו שסתום ממוצע שכמוני - יותר טוב לשתוק ולא למחות לפחות? אז זהו שלא. יש דרך אחרת. צריך להחליף את הצ'ופצ'יק בפקפק. אולי מיותר להסביר לקורא הישראלי שאין הכוונה לפקה-פקה של שסתומי הלחץ החברתי דלעיל. הפקפק אינו אלא גנרטור קטן, המייצר זרם חשמלי בתנאי שדה או במצבי חירום. לכל בית בישראל צריך שיהיה פקפק משלו. אפשר לאמץ גם פתרון אנרגטי אחר, כל עוד שהוא אינו תלוי ברשת הארצית. וזאת כמובן רק הכותרת. כל בית בישראל (וכנראה גם בארצות הים) צריך לארגן לו מחסן מצרכים ומאגר מים לשעת חירום, ואם אפשר - גם פתרון תקשורת עצמאי. מה הקשר? אוהו! יש קשר חזק מאוד. שיטת הפקפק עשויה לבנות מציאות אחרת לגמרי בחברה הפוסט-מודרנית. האזרחים הנתונים כיום לחסדי החונטה של השלטון וההון, יכולים בהחלט לשחרר את עצמם מעול הממסד הארצי והגלובלי. דווקא בארצות 'העולם החופשי' ישנה אפשרות מעשית לשקם את החופש האמיתי. ראינו בשנים האחרונות אלפי אזרחים מאבדים את בתיהם ומחייתם. מחד-גיסא, ראינו ממשלה בישראל אשר עקרה במהלך קר ומחושב אלפי אזרחים ישרי דרך מבתיהם הפרטיים שנרכשו כדת וכדין. מאידך-גיסא, אנו רואים עד היום רבבות אזרחים בארצות המערב, שבתיהם הפרטיים מעוקלים על-ידי בנקאים שסרחו ומקומות עבודתם קורסים באשמת אילי הון שכשלו. אין אלו שתי תופעות שונות במהותן, כפי שרוצים שנאמין. שיטה שלטונית אחת הרומסת את חירותו וזכויותיו של הפרט יכולה להמציא תירוצים פוליטיים כביכול, בדיוק כפי שהיא יכולה לתמרן מערכות כלכליות בשיטות של הונאה וגזל מובהקות. היסוד המניע את הממסד הוא פשוט: תאוות בצע, שררה, עוצמה ועוד יצרים אפלים שלא נפרטם כאן. בלי 'הפרד ומשול', אין שום אפשרות מעשית לבצע פשעים נכלוליים מן הסוג הזה, לא בישראל ולא באמריקה המעטירה. כאשר באים המעקלים לביתו של מסכן אחד, מציצים השכנים מחלונותיהם ומנידים ראש. לא מן הנמנע שישנן גם כמה נשמות טובות השמחות למראה השכנים העניים המסולקים מן הרחוב היוקרתי. וכך היה גם בתשס"ה בישראל. כאשר באו גדודים של לובשי שחורים לעקור אזרחים ולהרוס ישובים פורחים בחבל קטיף, היו בישראל כאלה שהנידו ראש בצער, היו אחרים שהתקשו להסתיר את עליצותם המגזרית והאידיאולוגית-כביכול, ורוב אחיהם של הפליטים החדשים הזמינו בטלפון פיצה וצפו בשקיקה בהפקות השעשועים המטומטמות של ערוצי האוליגרכיה. השמחים והמתעלמים בכל אירוע כזה לא היו יכולים לשמוח או להתעלם, אילו הבינו שהם צופים בקדימון של אסונם האישי. משטר שיכול לגרש קבוצה אחת מהבית, יעשה זאת גם לכל אדם אחר, אם רק ישתכנע שזה האינטרס שלו. משום כך, צריך כל אדם שפוי בכל מקום בעולם להכין את עצמו ואת יקיריו ליום הדין שבוא יבוא. ההכנה הראויה אינה בשום פנים ואופן קשורה למנטליות של קבוצות הזויות הצוברות נשק ומתבצרות בהרים נידחים. קבוצות כאלו רק מזמינות מתקפה של תותחים ומטוסים, וכבר ראינו את הסרט הזה כמה פעמים. התסריט המציאותי כולל סנקציות הרבה יותר פרוזאיות מצד השלטון. המלודרמה הדוחה שהפיק אריאל שרון בגוש קטיף נועדה ליצור טראומה מרתיעה בציבור הרחב. באופן מעשי, היה יכול שרון לתת פקודה לכוחות צה"ל פשוט להסתלק מן השטח, לנתק את זרם המים, אספקת החשמל, קווי התקשורת וכל צרכי הקיום של התושבים. הרי רובם היו מתקפלים בעצמם ומפנים את השטח בקול דממה דקה. אותו תסריט בדיוק יכול להתרחש בכל עיקול של בית בארה"ב או באירופה. לא צריך לפנות בכוח, רק לנתק מעורקי החיים המודרניים. והפקפק הוא הפתרון. האזרח החופשי צריך ליצור מצב שבו יוכל להגיד לממסד: לכו לשלום, אני לא צריך טובות.