שנים אחדות לאחר התפרקותה של בריה"מ, ב-1996, יצא לאור ספרו המפורסם ומעורר הפולמוס של פרופ' סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות". הספר הוא בבסיסו הרחבה לפרדיגמה שהעלה הנטינגטון עוד ב-1993 במאמר הנושא את אותו השם, ובו הוא מעמיד אנטי תזה לתיאוריות האופוריה הנאו-ליברליות שפשו באקדמיה עם נפילתה של ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, תיאוריות המסתכמות במאמרו (ואח"כ בספרו המתון יותר) של פרופ' פרנסיס פוקויאמה מ-1989, "קץ ההיסטוריה".
הנטינגטון - בניגוד להרבה אנשי יחב"ל ומדע המדינה - לא ראה בסיום הדו קוטביות שהגדירה את חלקה השני של המאה ה-20 מין קץ היסטורי של עימותים ותחילתה הפלאית של דמוקרטיזציה גלובלית, אלא דווקא תחילתה של התנגשות כאוטית יותר ומרובת קטבים. על-פי תחזיתו, היחסים הבינלאומיים אחרי המלחמה הקרה יתנהלו על-פי חלילו של הגורם הציוויליזציוני, כשיחסי הגומלין ברמה הגלובלית והתנגשויות הקריטיות; התרבותיות, הדתיות, הפוליטיות, הכלכליות ואף הצבאיות יתרחשו בין מדינות השייכות ל-7 עד-9 גושי ציוויליזציות. ובמילים אחרות, גושי הציוויליזציות הם השחקן החדש במערכת הבינלאומית, על חשבונם של שחקנים כמדינות ומעצמות הלאום מחד וארגונים גלובלים בין-ממשלתיים ולא-ממשלתיים מאידך.
הגזר יחסי הכוחות בתוך הציוויליזציה המערבית עד לנפילת בריה"מ היו ברורים; ארה"ב שנחשבה בזמנו למגנתה של אירופה והמערב היוותה את הקוטב החזק והדומיננטי יותר של הציוויליזציה. אירופה לעומתה היוותה את הקוטב החלש יותר, זה המשתקם משני מלחמות עולם ואידיאולוגיות טוטליטריות, זה היושב על קו השבר הדו קוטבי של המערכת הבינלאומית ובהחלט זה הזקוק להגנה צבאית וכלכלית. אך מאז סיומה של המלחמה הקרה והאיום על אירופה, ארה"ב החלה לאבד את מעמד הבכורה שלה במערב, ואירופה החופשית מאיום והמשוקמת מצאה את עצמה כקוטב מאוזן לאחותה היציבה מעבר לאטלנטי.
ישראל הקטנה לעומת זאת, שתיוגה הציוויליזציוני מלכתחילה היה מעורפל, מצאה את עצמה נופלת - מאז סיום המלחמה הקרה - בין שתי הקטבים של הציוויליזציה המערבית: ארה"ב ראתה ועדיין רואה בישראל בעלת ברית קריטית ואף חלק מהציוויליזציה המערבית, ולכן יחסה אליה יחסית חם ומגונן. אך אירופה, העולה החדשה לגדולה, אינה שותפה לאותה ראייה חיובית של ארה"ב ורואה בישראל, במקרה הטוב, בעלת ברית משנית ובעלת חוב עקשנית המזכירה לה תקופות חשוכות מההיסטוריה של עצמה, יחס המשפיע אף על ממשלים אמריקנים בעלי נטייה אירופאית.
לכן, לא קשה להבין שעל-אף שעדים אנו בשנים האחרונות להתעצמותה של ההתנגשות הציוויליזציונית בין האיסלאמית לזו המערבית, וההבנה ההולכת וגוברת בקרב הפוליטיקה הפנים אירופאית שהרב-תרבותיות כשלה ושהאיסלאם הוא בעצם איום, עדיין היחס לישראל קריר ומרוחק. ישראל שבעיניים אירופאיות היא לא חלק מהציוויליזציה המערבית, ומאבקה באיסלאם ממבט חפוז ושטחי הוא על טרטוריה ואינה דומה לכאורה למאבק הציוויליזציוני שמנהלת אירופה, נתפסת כברת הקרבה. ישראל משמשת בעיני אסטרטגים אירופאים כגזר ביחסיה עם הציוויליזציה המוסלמית. גזר שאמור להמתיק את העוינות הגוברת והולכת בין שני הציוויליזציות, ולאזן את הפעולות והחקיקה האנטי איסלאמיות שאירופה הוציאה ותוציא לפועל כחלק ממאבקה על הישרדותה כציוויליזציה.
על כן, על-פי תחזית זו, אם לא יהיה שינוי חד באסטרטגיה האירופאית, ודעותיהם של פוליטיקאים ליברלים ופרו-ישראלים כחירט וילדרס, הרואים בישראל בעלת ברית אסטרטגית ולגיטימית בהתנגשות זו, לא יחלחלו למיינסטרים המרכז-ימין האירופי, אף על-פי שההתנגשות תקצין ואותו מרכז-ימין יגביר את כוחו, היחס לישראל יישאר במקרה הטוב כשהיה, והיא תמשיך לשמש כגזר הממתן את המקל.
המקל עם זאת, בצדה השני של המשוואה, במדינות ומשטרים השייכים לציוויליזציה המוסלמית הרואים את ישראל כעצם גיאופוליטית בגרונם, משמשת המדינה היהודית בשיח הפוליטי והתקשורתי כ"מקל" מורם באיום. חוץ מהפוליטיקה הפנים-איסלאמית ששם משמשת ישראל כ"מקל" פוליטי כדבר המובן מאליו; ויריבים, תנועות פוליטיות ואף מדינות מואשמים על-ידי אויביהם השכם וערב כמשתפי פעולה עם ישראל - מעשה המוטמע בחברה המוסלמית כה-בגידה החמורה ביותר, תפקידה של ישראל כ"מקל" חשוב הרבה יותר ברמה הגלובלית וביחסים בינ-ציוויליזאציונים.
ממשלות בארצות האיסלאם רואות בשיח ההעצמה של הסכסוך הישראלי-ערבי בארץ ישראל כלי אסטרטגי חשוב ביחסיה עם ציוויליזציות אחרות. משטרים אלו משדרים לעולם שהמקור לצרותיו או לכל הפחות לאי היציבות הכרונית במזרח התיכון, הוא ה"כיבוש" הישראלי, וממזערים את ההתנגשות הציוויליזציונית לעימות קו שבר יחיד הנראה לכאורה טריטוריאלי ולא מהותי, אסטרטגיה העוזרת להם למסך את ההתנגשות האמיתית עם המערב וציוויליזציות אחרות ולערפל את המסר הדתי והאימפריאליסטי המובנה בתוך ציוויליזאציית האיסלאם.
הפתרון על-מנת לצאת מהתסביך, ישראל חייבת לעבור בתודעתה ובתודעה הגלובלית הסבת מקצוע, ולהפסיק לשמש ככדור פינג-פונג בין שני הציוויליזציות. מדינת ישראל צריכה קודם כל להפסיק להשתמש אך ורק בשיח הביטחוני/טריטוריאלי בעימות מול הערבים, ולקדם שיח של מוסר וצדק (נאומו של ראש הממשלה בקונגרס הוא התחלה טובה לכך) שימשוך את השטיח מתחת לרגלי אלו משני הצדדים הטוענים שהסכסוך כאן הוא טריטוריאלי גרידא, צעד שיקשר את העימות הישראלי-ערבי להתנגשות הגדולה בין הציוויליזציות, ובסופו של דבר יקרב את ישראל אל מתחת לכנפיה המגוננות של הציוויליזציה המערבית. שנית, ישראל צריכה לקדם יחסים דיפלומטים קרובים עם ציוויליזציות עולות אחרות, לא רק כדי לייצר אלטרנטיבה בפועל לפטרונות של המערב הדועך, אלא גם לשדר לאמריקנים ולאירופאים שאם לא יעמדו לצידנו יש לנו גם פתרונות אחרים. שלישית, ישראל חייבת לתמוך - הן מהבחינה המוסרית הטהורה והן מבחינת הריאל-פוליטיק - בדמוקרטיזציה ובשינויים המהפיכניים העוברים על הציוויליזציה המוסלמית.
הרי גם אם יתממשו התחזיות של עליית האיסלאמיסטים בעזרת אותם דמוקרטיות בוסריות, סביר להניח שבמקרה גלוי של מהפכות והקמת רפובליקות איסלאמיות חדשות, אירופה תתעורר ותבחין ביתרון הגיאופוליטי של טריז לא-איסלאמי בתוך אזור איסלאמי עוין ופונדמנטליסטי, ותדגיש מחדש כאינטרס שלה את הקשר היהודו-נוצרי של הציוויליזציה המערבית. כשמכל מקום, מבחינת דעת הקהל העולמית והמאבק על הלגיטימציה של ישראל, עדיף ליישר קו עם המערב ולא להצטייר כתומכי דיקטטורות, ובסופו של דבר, עדיף כמובן להתנהל אל מול משטרים עוינים באופן גלוי מאשר אל מול שלום קר המחביא מאחוריו הסתה עזה, עוינות רבה ופעולות דה-לגיטימציה סמויות, והכול תחת כיסוי ה"שלום". בכל מקרה, ישראל עלולה להרוויח.
ולסיום, מזל טוב לעירי האהובה, בירה נצחית, עיר של זהב, לרגל 44 שנות שחרור ואיחוד. מי ייתן וכיכרות שווקייך אף פעם לא יהיו ריקים.
