לתפארת מדינת ישראל

בקשה לתביעה ייצוגית נגד רכבת ישראל בשל איחוריה הבלתי פוסקים נדחתה בידי השופט גדעון גינת. למרות שמתח ביקורת חריפה על הרכבת, קבע גינת, כי התובע לא הוכיח שהרכבת מפרסמת במתכוון לוח זמנים בלתי מציאותי (אם כי גינת עצמו אמר פעמיים שיש לו תחושה שזה בדיוק המצב). יתרה מזאת, הוסיף גינת: בתרבות הישראלית, איחורים הם כמעט הנורמה. גינת כמובן צודק בתיאור העובדתי, אם כי אפשר להתווכח על המשמעות המשפטית של המצב שתיאר. אך לא זאת הנקודה, אלא עצם העובדה שדי בתרבות האיחורים שלנו כדי ליצור מצב בו לדעת שופט מחוזי מכובד - אין למעשה שום משמעות לשום לוח זמנים. איפה עובר הגבול? בחמש דקות איחור? בעשר? אולי בשעה? ואולי צריך לוותר עליו בכלל? עושה רושם, שהרבה מאוד נותני שירותים ינופפו בפסק הדין הזה של גינת, במקום לעשות מאמץ לספק בזמן את השירות/המוצר שהבטיחו. וכך ננציח את מעמדנו כמדינת פרטאץ', בה מילה איננה מילה ושעה איננה שעה.

נשיא המדינה בא, וגם שר האוצר. ראש הממשלה שלח ברכת וידאו. לא, אין המדובר בקבלת פנים למדען זוכה פרס נובל או לספורטאים נכים עטורי מדליות. מדובר בחתונתו של אלעד תשובה, בנו של יצחק תשובה ומנהל בעסקי אביו. יש משהו באמירה שהסכום שהוצא על החתונה - 7 מיליון שקל - הוא ממש צורם, אם כי תשובה רשאי לעשות בכספו כרצונו. ואגב: חיפשתי בדוחות קבוצת דלק של תשובה נתונים על תרומותיה לקהילה; כל שמצאתי היה אמירה כללית וקצרצרה (שש שורות מתוך 800 עמודים) על תרומות לחינוך ולבריאות. אבל לא זה העניין. הבעיה שלי היא עם ההתחנפות של בכירי השלטון לעשירים, שגובלת בקבלת טובות הנאה. הבעיה שלי היא עם ההתחככות הזאת באירועים חברתיים, שאיש אינו יודע מה נאמר בה ואלו פירות תצמיח בעתיד. הבעיה שלי היא עם פקידים שרואים את בני שיחם מחובקים עם הממונים עליהם, ואז צריכים להתייחס אליהם כמו אל כל אזרח אחר. את זה צריך לאסור, ולו לשם מראית העין וכבודה של ממשלת ישראל.

יכול להיות שמבחינה פורמלית, לפחות בכל מה שקשור לישראל, קבוצת עופר לא עשתה שום דבר בלתי חוקי ביחסיו עם אירן (אם כי חייבת להתנהל חקירה כדי לבדוק את זה). יכול להיות שמדובר בחברה סינגפורית של אזרח מונקו, שאין לה שום קשר עם ישראל. יכול גם להיות שישראל נעזרה בחברות של סמי עופר לצורך פעולות שהשתיקה יפה להן. הכל יכול להיות. מה שבטוח הוא, שכל העסק הזה מבזה את המדינה. שאנשים שיש להם אחזקות מאוד משמעותיות בישראל, כולל פעילויות אסטרטגיות בדמות צים ובתי הזיקוק ומבקש לקנות את נמל אילת, סוחרים עם הגרועה שבאויביה של ישראל. שאנשים שיש להם דרישות מהמדינה לזכיונות ותשלומים והטבות והנחות, יורקים בפרצופה. שאנשים המתגאים באלפי הישראלים שהם מעסיקים, מוכנים לסייע למי שרוצה להשמיד את אותם עובדים. אולי אין למדינה שום אפשרות לנקוט בצעדים רשמיים נגד המעורבים בסחר הזה. אבל לפחות מהבחינה הציבורית, כל עוד לא יוכח שהם חפים מפשע - וכרגע חובת ההוכחה היא עליהם, אחרי הצעדים שנקטה נגדם ארה"ב - יש להקיא אותם. לא לקבל מהם תרומות, לא להזמין אותם לאירועים, לא לעלות אליהם לרגל. קצת כבוד לאומי לא יזיק לנו.

כאזרח ישראלי, הרגשתי מבוכה רבה כאשר שמעתי השבוע את אהוד אולמרט מתאר כיצד גייס בארה"ב כספים למימון הקמפיין שלו לראשות עיריית ירושלים. חשוב להדגיש, שהכל נעשה כחוק - וזה מה שמביך עוד יותר. המחשבה על כך שראשות עיריית הבירה שלנו נקבעת במידה רבה בידי מיליונרים יהודים בארה"ב, גורמת לתחושה שאני מתקשה למצוא את המילה המתאימה לתאר אותה: סלידה, בחילה, גועל, בושה. מובן שזה לא חדש ומובן שאולמרט ממש לא לבד בסיפור הזה. אך קודם כל, לפעמים צריך לשמוע את הדברים בפירוט ומכלי ראשון על-מנת שמשמעותם באמת תחלחל לתודעה. שנית, הנון-שלנטיות שבה תיאר אולמרט את גיוס התרומות בניו-יורק ובפלורידה, אולי מטרידה יותר מכל. בעיניו של אולמרט, כמו בעיניהם של מאות פוליטיקאים ישראלים המשחרים לפתחם של תורמים זרים, זה נראה טבעי לגמרי, ודומה שבאמת ובתמים הם לא מרגישים שיש עם זה איזושהי בעיה.

מישהו הרגיש את יום ירושלים? היו כמה מאמרים בעיתונים, נדמה לי שהיה משהו בטלוויזיה וזהו. הציבור הדתי-לאומי הוא כנראה המגזר היחיד שמציין בצורה ממשית את היום הזה, עם תפילות חגיגיות ופעילות חינוכית וטקסים. מעבר למשמעות המדינית שיש להתעלמות הזאת מירושלים, יש לה משמעות חינוכית וחברתית. כי אוי לה למדינה שאינה מסוגלת לכבד את בירתה, אוי לו לעם שאינו יכול להקדיש יום אחד בשנה לעיר שאליה נכספו אבותיו במשך אלפי שנים.

יום טיפוסי בחיי ארבע קבוצות הכדורגל הישראליות המכונות "גדולות". שוער מכבי חיפה תוקף בראיון עיתונאי את הקפטן. בעלי הפועל תל אביב ממשיכים להתקוטט, ואחד מהם מתכנן למכור חלוץ מצטיין לקבוצה רוסית נגד רצונו. מכבי תל אביב תיאלץ לשלם עוד שנה שכר למנג'ר המפוטר בשל סעיף נשכח בחוזהו. בית"ר ירושלים טרם שילמה את משכורות אפריל, ביטלה את מחנה האימונים שלה ולא ידוע מי יהיו בעליה. כל אלו - אירועים שדווחו באותו יום (1.6.2011, למתעניינים). מישהו עוד מתפלא לנוכח העובדה שהנבחרת שלנו לא עלתה לטורניר גדול כבר 40 שנה וכנראה לא תעלה עוד 40 שנה? מישהו עוד מתפלא כאשר נציגה ישראלית נדירה בליגת האלופות הופכת לבשר תותחים?