לכאורה, בשיח הציבורי בישראל נשמר
חופש הביטוי. אבל למעשה, שוק הדעות בישראל מוגבל, בין השאר היות שכלי התקשורת המרכזיים בישראל מציגים כמעט תמיד את עמדות מחנה השמאל - לפעמים הציוני, אך לעתים קרובות הפוסט-ציוני. הגבלת חופש הביטוי מתבצעת לא מעט על-ידי ניתוב השיח הציבורי בנושאים פוליטיים, חברתיים וכלכליים למסילות שנקבעו על-ידי מה שקרוי "מחנה השלום", עד שגם מנהיגים בעלי עמדות שונות מאלה של מחנה זה מוצאים עצמם מקדמים מדיניות שונה, ולפעמים אפילו נוגדת, את מצעי מפלגותיהם.
קביעת המסילות של השיח הציבורי נעשית במספר אמצעים:
השלב הראשון הוא "שחיטת פרות קדושות" בכל הקשור לציונות, יהדות, אהבת המולדת והזיקה לעם היהודי, כלומר ערעור הערכים הבסיסיים שלנו כעם, כתרבות וכמדינה - מהלעגתם, דרך הצגתם האינטלקטואלית כביכול כבלתי-רלוונטיים (תוך שימוש בדיסאינפורציה), ועד להחדרת רגש אשמה באשר אליהם, דוגמת האשמת ישראל בהיותה כובש אכזר, ובהיותה הגורם ל"בעיית הפליטים" והאשמות דומות.
על בית המטבחיים הזה של הפרות הקדושות הונחו המסילות שעליהן נע השיח הציבורי - הן בדרך השלילה, והן בדרך החיוב. דרך השלילה של ניתוב השיח הציבורי היא מניעתו של שיח בנושאים שאינם "נעימים" לאוזניהם של אנשי השמאל, כלומר סתימת פיות באמצעות "אכיפת" כללי התקינות הפוליטית, תוך תיוגם של נושאים כמו מדינת לאום, דמוגרפיה, מדיניות הגירה, מדיניות בנושא קרקעות - כ"גזענות", "הסתה", "שוביניזם", ושימוש ב"שקילות מוסרית" (moral equivalence).
דרך ה"חיוב" לניתוב זה של השיח היא קביעת "מוסכמות", "מושכלות-יסוד", הנאמרות כאקסיומות, שהן לכאורה "מן המפורסמות" ולכן אינן מצריכות ראיות. אך האמת היא, שקביעות אלה "מפורסמות" רק משום שדואגים לפרסם אותן ללא הרף - בתקשורת, באקדמיה וגם דרך המערכת המשפטית, למרות שאינן ניתנות כלל לביסוס ואין ראיות התומכות בהן.
נביא כאן רק מבחר קטן מאותן קביעות שאין מערערים עליהן - כאלו שהפכו מעין מסילות מחשבה שעליהן נע כל הדיון הציבורי בישראל. ללא בדיקתן ובחינתן, לא ניתן לקיים דיון רעיוני חופשי באמת.
אין זה סוד, כי היעד של מה שמכונה "מחנה השלום" הוא החזרת ישראל לגבולות 1967, ובמילים "מכובסות" - "תהליך השלום". לשם כך "פותחו" עשרות מנטרות, שמרבית הציבור אינו מהרהר אחריהן, וזהו בדיוק ייעודן - להכשיר את דעת הקהל לקבלת אותו רעיון, שבתום מלחמת ששת הימים היה נחלתו של מיעוט הזוי בלבד, וכיום הוא נחשב לאג'נדה של כמעט מרכז המפה הפוליטית.
"שלום תמורת שטחים" טענה אחת היא כי הנוסחה האפשרית היחידה שעליה יתבסס הסדר בינינו לבין ערביי יהודה ושומרון, הגולן וחבל עזה - היא "שלום תמורת שטחים". גם העובדה כי השלום עם ירדן - שהגבול עמה הוא השקט ביותר בין גבולותינו - מבוסס דווקא על "שלום תמורת שלום", כלומר על האינטרס שיש לשני הצדדים בשלום, בשיתוף פעולה ובערוצי הידברות במקרים של חילוקי דעות - אינה מבלבלת את הדוגלים באותה נוסחה. גם לא העובדה שיחסי שלום אלה התקיימו בין מדינת ישראל ובין הממלכה ההאשמית עוד לפני שנחתמו הסכמי השלום הרשמיים.
עצם הביטוי "שטחים תמורת שלום" טומן בחובו הפיכה מכוונת של היוצרות: את ה"מולדת", על כל מטענה המורכב: ההיסטורי, המדיני, הדתי, התרבותי והרגשי-נפשי, שהיא מושג מופשט ובעל יסודות רוחניים - הופכת הנוסחה הזאת ל"שטחים", כלומר למוצר, לסחורה. ואילו את יחסי שיתוף הפעולה בין מדינות - קרי, "שלום", שמטבעו הוא ארעי, טכני, המבוסס על אינטרסים כלכליים או מדיניים, הופכת הנוסחה לעניין ערכי, כמעט מטפיזי, עטוף בהילת קדושה.
והרי חזרה לגבולות 67' - כפי שמבקש "מחנה השלום" (בהנחה שאם רק נרצה, ניתן לסובב את גלגלי ההיסטוריה אחורה) - תביא לנו שלום בלתי מציאותי, כמו ה"שלום" במרכאות שהיה כאן לפני 67' - תקופה הנצבעת על-ידי "מחנה השלום" בצבע ורוד בלתי אמיתי: כשצה"ל היה מתוח כקפיץ מכל מטען חבלה שהונח על מסילת הרכבת, וכשהמלחמה פרצה על-רקע ריכוזי הצבאות הערביים והאיומים לחסלנו.
אלא שבמשך 44 שנים השתנו דברים גם בעולם הערבי, המפחיתים עוד יותר את הסיכוי להחזיר את הגלגל אחורה: שכן האיסלאם הפונדמנטליסטי התחזק וצבר חסידים הנחושים להשליט שוב את עידן הזוהר של הח'ליפות, גברה התלות של העולם בנפט ובכסף הערביים וגדלו באופן ניכר כמות הנשק בזירה, איכותו ותחכומו. הרבה קרה כאן, אבל שתי תפיסות נותרו בעינן: שאיפת הערבים להשמיד את ישראל וההנחה של קובעי השיח הציבורי בישראל, כי אם רק תקום מדינה פלשתינית, יוותרו הערבים על שאיפתם זו להשמידנו.
שמירת ה"מומנטום" של "תהליך השלום" כדי להשיג את חלום החזרה לגבולות 67', לוחצים קובעי השיח הציבורי על ישראל להציע עוד ועוד פשרות. מבחינתם, זהו תהליך חיובי - מעין תוכנית שלבים, שנועדה להרגיל אותנו לרעיון הנסיגה לקו הירוק וליצור רוב בציבור היהודי בארץ התומך בו. תוכנית זו אומנם נוגדת את האמנות של אש"ף ושל החמאס ואת דובריהם, אבל היא הולמת את השקפת "מחנה השלום" שלנו: אנו נותנים "שטחים", והם נותנים "שלום", כלומר - מוותרים על שאיפתם להשמידנו.
וכאן נכנסת לתמונת התנהלותה של ישראל בזירה המדינית מול הערבים הנחה נוספת: אין לנו מה להפסיד מהצעות "פשרה", ולא יהיה להצעות האלה מחיר כלשהו. אלא שהמציאות הפוליטית היא הפוכה: הצעתנו האחרונה במשא-ומתן הופכת להיות הצעתנו הראשונה במו"מ הבא (למעשה, כיום הערבים אפילו אינם טורחים לנהל עמנו מו"מ; הם פשוט ממתינים עד שיופעל על ישראל לחץ מצד נציג אופוזיציה ישראלי או מצד גורם חוץ, כדי שזו תציע לערבים ויתורים נוספים). עמדה ישראלית כזאת לא רק שאינה מעודדת את הערבים לכרות עמנו שלום, אלא רק מרחיקה את האפשרות הזאת.
הצעות אלו לוויתורים למעשה מכרסמות בדרישה מן הערבים לקיים מצב של שלום ולהכיר במדינה היהודית שעמה הם כורתים שלום. הלחץ על ישראל להציע עוד ועוד ויתורים על "שטחים", על "התנחלויות", ועל מחסומים - מחזק את ההכרה, גם בתוכנו וגם בעולם, בזכותם של הערבים למדינה נוספת על 22 המדינות שיש להם. הוא יוצר עליונות של תביעות הערבים על ארץ ישראל על פני זכויותיהם של היהודים על הארץ; יוצר שוויון ערכי בין ה"היסטוריה הפלשתינית" ובין ההיסטוריה היהודית, וכפועל יוצא - גם בין הצדק שבמתן ריבונות על ארץ-ישראל לערבים ובין הצדק שבמתן ריבונות בה ליהודים. זאת, בעוד שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי בלבד; אחמד שוקיירי ו
עזמי בשארה כבר הודו כי אין עם פלשתיני, וכי אין הוא אלא המצאה שנועדה לבטל את המפעל הציוני. אבל גם אלה בינינו הסבורים לתומם כי אכן מדובר באומה פלשתינית ייחודית בקרב העם הערבי הגדול, מעדיפים להתעלם מכך שתמצית הצדקת קיומה ושאיפותיה של אומה זו הם השמדתה של אומה אחרת: אחרי שתחוסל ישראל, הם כבר יריבו ביניהם האם הם חלק מסוריה הגדולה, מן האומה הערבית הגדולה או מן האומה האיסלאמית הגדולה. האם עַם שנולד בגלל ההתנגדות לציונות, שהגשמתו הלאומית היא השמדתה של מדינת לאום אחרת והשמדת בני אותו לאום, זכאי להיות בעל זכויות שוות לזכויותיו של אותו לאום שאותו הוא מבקש להכחיד? האם יש הצדקה שייכלל כחבר במשפחת העמים?
אך יותר מכל, הדרישה מישראל להוסיף ויתורים מחזקת את התייחסותנו אל חבלי המולדת כאל סחורה שניתן לפורר אותה ל"גושי התיישבות", ל"תיקוני גבול", ל"צרכים ביטחוניים", ובהדרגה ל"כאב ראש אחד גדול" שיש להיפטר ממנו, לטובת בעל הבית האמיתי על הארץ - הערבים. וכבר הודיע לנו
מחמוד עבאס המתון, כי ההיסטוריה הפלשתינית בארץ הזאת היא בת 9,000 שנה. האם באמת תהליך זה של מִסמוּס הקשר הלאומי בין העם והארץ ייעצר בגבולות 67', והדרישות שיַפנו אלינו הערבים ודרכם - גם שאר העולם - לוותר על ארץ ישראל "שלהם", למען שלום כמובן, יסתיימו ב"קו הירוק" או ב"גדר הקדושה"?
אם לא יהיה תהליך שלום - תפרוץ מלחמה לשם הסגת ישראל לגבולות 67', מוצף השיח הציבורי ב"מושכלות יסוד" נוספות, שנועדו להאיץ בנו לא להפסיק לוותר, ולהימצא כל העת במה שקרוי "תהליך שלום", "התקדמות במו"מ", בדרך ל"פריצת דרך מדינית", להצעת "פתרון יצירתי" או לנקיטת "צעד אמיץ". וכך אומרים לנו, שאם לא יהיה תהליך שלום - תפרוץ מלחמה. אלא שבהתנהלות הפוליטית בין אומות ובין מדינות, לא כל מצב של היעדר שלום מביא למלחמה, והיחסים בינינו לבין סוריה ברמת הגולן, או בין ארה"ב ובין קובה הם רק שתי דוגמאות לכך מן הקיימות בשפע.
גם ההיפך אינו נכון: לא כל הסכם בין מדינות מבטיח שלום לעד, אלא רק כל עוד מצב השלום מקדם את האינטרסים שלהן יותר ממצב של מלחמה. אחד השיקולים של מדינה לפתוח במלחמה הוא ההנחה כי הצד האחר לא ישיב מלחמה, או שהוא חלש ועל כן יפסיד בה. וזכורים המו"מ שניהל צ'מברליין עם היטלר וחתימת הסכם מינכן, אשר שכנעו את היטלר כי אירופה לא תציב התנגדות משמעותית לצעדי הכיבוש וההשתלטות שלו, ובכך הביאו לפתיחתו במלחמת העולם השנייה. ההכרה של התוקפן כי מלחמה תגבה ממנו מחיר יקר, היא הגורם העיקרי במניעת מלחמה.
יתר על כן, גם מו"מ אינו מונע מלחמה. אינתיפאדת אל-אקצה נפתחה אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו, כלומר לאחר שישראל נסוגה ממרכזי האוכלוסיה הערבית ביו"ש. ואילו כיום, בין הרשות הפלשתינית ובינינו לא מתנהל כל מו"מ - ולא פורצת מלחמה.
האיום, כי אם ישראל לא תיכנע ל"תהליך", תפרוץ מלחמה, מבוסס על הכרת סלידתם של הישראלים ממלחמות ועל המודעות לחששם מאבידות ומפציעות. אך בה בעת איום זה מחדיר לתודעה הציבורית את המוסכמה, כי מלחמה היא האפשרות הנוראה ביותר שבפניה עומד העם בישראל. שבעה עשורים בלבד לאחר השמדתם של יהודי אירופה ושל חלק מיהודי צפון אפריקה, בהיעדר אמצעי מגן לעם היהודי, ונוכח הדה-לגיטימציה המתרגשת על ישראל, הברירה הניצבת כיום בפני ישראל אינה בין מלחמה ובין שלום. הברירה היא בין מלחמה ובין השמדה מידי יורשיו של מנהיג התנועה הלאומית של ערביי ארץ ישראל ומשתף הפעולה עם הנאצים, חאג' אמין אלחוסייני, הנוטלים חלק בהכחשת השואה וקוראים להשמדת ישראל והיהודים, מתוך נאמנותם לכתוב הן באמנת אש"ף והן באמנת חמאס. בברירה הזו בין מלחמה לבין השמדה - עדיפה הנכונות להילחם.
"הכיבוש משחית" "אז מה הפתרון - לשלוט על עם אחר?" - מנתבים אותנו מיד קובעי השיח למסילות שהניחו עבורו. שאלה זו נשענת על שתי הנחות יסוד: האחת, שהכיבוש משחית, והאחרת, שהשליטה על עם אחר היא האלטרנטיבה הגרועה ביותר שיש לישראל.
יש כמובן צביעות בהתייחסות השונה ל"כיבושים" שונים: הכיבוש של ישראל את יו"ש, הגולן ועזה הוא "משחית", בעוד שכיבוש צפון קפריסין בידי טורקיה ועריכת טרנספר לתושביה הנוצריים - לכאורה אינו משחית. או שהשליטה על ערביי יהודה ושומרון משחיתה, בעוד שהשליטה על ערביי יפו ועכו - אינה משחיתה. אלא שניתוח של העובדות מעלה כי הכיבוש אינו בהכרח משחית, ואנגליה לדוגמה, שהייתה כובשת בארצות רבות במשך שנים ארוכות, לא רק שאינה אומה מושחתת במיוחד אלא שאף תרמה לאימוץ משהו מערכי ההגינות שלה על-ידי מדינות פחות הגונות שבהן שלטה.
דווקא ההפרכה הבולטת ביותר של המנטרה כי הכיבוש משחית - היא המקרה שלנו: הכיבוש הישראלי, גם אם אינו אהוב על חלק מהנכבשים, העביר את תושבי יו"ש, עזה והגולן מימי הביניים למאה ה-21 בתחומים רבים: הם חוברו לרשתות של החשמל, המים והביוב, זכו לאוניברסיטאות, למערכות חקלאות והשקייה מודרניות, ולמערכת רפואה מתקדמת. ובאותם אזורים שבהם הם עדיין נתונים לשליטתנו, הם זוכים למידת חופש שכמוה לא זכו - לא מידי חוסיין
מלך ירדן, לא מידי אסד שליט סוריה, לא משליטי מצרים ולא מידי אחיהם בארגוני הטרור.
ההנחה כי השליטה על עם אחר היא האלטרנטיבה הגרועה ביותר הניצבת בפני ישראל, ממשיכה לנתב את השיח הציבורי, גם אחרי שעזבנו את לבנון לשלטון חיזבאללה, וגם אחרי שהפקרנו את רצועת עזה לשלטון חמאס. האם כה קשה לדמיין כי עִם עזיבתנו את יו"ש, ישתלט חמאס גם על אזורים אלה, והם יוצפו בתושבי מחנות הפליטים שבמדינות ערב, למודי האינדוקטרינציה של ג'יהאד? האם כה קשה להודות שבהתחשב בכך, שליטתה של ישראל על עם אחר היא דווקא האלטרנטיבה הטובה ביותר שלנו במצב הקיים?
"חלון הזדמנויות" כמו רַכָּב המצליף בסוסים בשוט, כך גם בנו מצליפים בשוט של "חלון הזדמנויות", ומאיצים בנו להיכנס למו"מ עם הערבים בכל תנאי, בטרם ייסגר אותו חלון. והרי ל"חלון הזדמנויות" יש משמעות אך ורק כשמדובר באפשרות לנקיטת צעד חד-צדדי של קביעת עובדות, אשר אינן מחייבות שיתוף פעולה ארוך טווח עם גורם אחר. דוגמאות לכך הן ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, הפצצת הכור העירקי, מבצע חילוץ של אזרחים חטופים או חתימה על חוזה רכש המסדיר התקשרות חד-פעמית. אולם, כשמדובר בהסכם המעצב יחסים ארוכי טווח, כריתתו, ויותר מכך: קיומם של יחסים אלה, מותנים בפרמטרים רבים של כדאיות לשני הצדדים. ול"חלון הזדמנויות" אין שום רלוונטיות לגביהם.
הקיצוניים מחניקי השיח הציבורי בישראל לדברים המובאים כאן היו וודאי מזכים את הכותבת בכינוי "קיצונית". כדי שלא להתמודד עם הרעיונות ועם הטענות, הם מדביקים לבעליהם תווית דוחה. "קיצוניות" במקומותינו אינה נמדדת ביחס לאירועים במציאות ולטיב הפתרונות המוצעים להם, אלא על-פי סקאלה שרירותית שבה עמדות שנחשבו אתמול לשמאל, יהיו היום "מרכז". ו"מרכז", כידוע, הרי הוא "מתון", ו"מתון" הוא האידיאל.
וכך, גם כשמדובר במחנה הערבי, כל גישה רדיקלית יותר המופיעה על הבמה הציבורית, מעניקה לגיטימיות לקבוצות הרדיקליות פחות. ואם חמאס מצטיין בפונדמנטליזם איסלאמי, הופך מחמוד עבאס - המגולח למשעי, העטוי חליפה ועניבה - ל"מתון", גם אם לא שינה מאומה מעמדותיו כלפי ישראל, כלפי העם היהודי וכלפי אחיו בחמאס.
על-מנת לפתוח באמת את השיח הציבורי בארץ, יש לשחררו מכל אותן המנטרות שבהן הציף מחנה השמאל את השיח הציבורי. זהו אחד התפקידים המרכזיים של עיתונות חופשית באמת.
