יום אלנקצא - נשמע קוּל במגינה, שבה בון טון לא לדעת ערבית (וגם שפות זרות אחרות - ראו את שיעור הכישלונות במבחני הבגרות באנגלית) מעניין, שהעלית מאמצת בלי-דעת כל מונח ערבי, שצץ. בתחילה זו הייתה, "אינתיפדה" (בערבית - אורגזמה של שור, אך הכוונה להתנערות); אחר כך, "הודנה" ו"נכבה"; "כיכר אלתחריר" רדפה אחריהן. בקיצור - סמאטוכה שלמה.
רוב הדוברים - כולל עיתונאים - אינם יודעים מה פירוש המלה, והם חוזרים עליה כמו תוכים. ראו את יום הנקצא, שיורד לחיינו פתאום. פעם זה סתם היה יום מלחמת ששת הימים, אך זה בנאלי. יום אלנקצא שנשמע קוּל.
פעם קראו למהומות, שחוללו ערביי ארץ-ישראל, "מאורעות". אז רצתה העלית להקים מדינה, ולשרוד. עתה, מרוב בוגדנות, היא אינה רוצה לנצח את מי שהיא קוראת להם, "פלשתינים" (והמתחנפים במיוחד יהגו זאת בלי דגש קל של בג"ד-כפ"ת בראש מלה). לכן, היא מאמצת מונחים ערביים.
יאללה ביי.
"אביב ערבי" - עוד בלוף שמלאני לו היה
ברק אובמה תלמיד לתואר ראשון בכל אוניברסיטה אמריקני (וגם בקולג' כפרי נידח), והיה מגיש את נאומו בקאהיר בתור עבודה בהיסטוריה אמריקנית - היו הפרופסורים פורצים בצחוק.
לפני כשנתיים דיבר התעמלן האיסלאמיסטי בנאומו בקהיר על תרומתם הכבירה של הערבים ושל האיסלאם לגיבוש רוחה של אמריקה.
לבטח הוא חשב על סוחרי העבדים המוסלמיים, שחטפו אנשים בכל רחבי אפריקה, הרסו כפרים, ואנסו נשים וילדות, כדי לספק עבדים לכל רחבי העולם. הוא נזכר בעשרות האימאמים, שליוו את מסיבת-התה בבוסטון, הלהיבו את חיילי המושבות המורדות במלחמה המהפכנית, והפיחו עוז במנסחי החוקה האמריקנית. באותו הגיחוך אני מקשיב לטמטום החדש מבית-היוצר שלו - "אביב ערבי" - שמלהיב גם את שוטינו.
כמו שהיו בוודאי אומרים הגששים, "איזה אביב ואיזה נעליים?!"
למהפכות יש נטייה מוכרת לאכול את כל הנוגע באש. עכשיו מתנכלים במצרים למשפחת מובראק; וכנראה, די בצדק. אך, כמו במהפכה באירן - הנשיא קארטר, שהודה לאחר שנים, שהוא שומע קולות בליילה, ראה בחומיני מבשר הדמוקרטיה באירן. והוא צדק, כידוע. אלא שטרם שמעו על כך בטהרן ובסביבתה.
במצרים לא הייתה דמוקרטיה; וכנראה, גם לא תהיה - כמו בלוב, בעירק ובעוד מדינות נחמדות, שהפכו לגיא הריגה לתושביהן, וחשבון הדם טרם הסתיים. כולם מסתכלים על המהפכה ברוסיה, שסיימה את המלחמה הקרה, ושוכחים, שרוסיה חוזרת לאט להיות אוטוקרטיה, שבה רודפים בלי בושה - כמו פעם - את מתנגדי המשטר. גם חלק ניכר המדינות החדשות, שפרצו מחורבות ברית-המועצות, רחוקות מלהיות דמוקרטיות. מעניין אילו חומרים לוגם הנשיא אובמה, שואף או מריח, כשהוא נואם?!
חיילים ותיקים חיל הים האמריקני שכח לעטר את גי'מס ניקולסון - נחת פשוט לחלוטין, שלחם בגבורה בסוף אפריל 1951. ההמלצה נתקעה בתוך הצנרת הביורוקרטית, שהאמריקנים קוראים לה בבוז, "סרטים אדומים".
לפני כמה שנים גילה זאת חברו של הנחת בדימוס, שנפצע קשה בסוף שירותו במלחמת קוריאה. שניהם כעת רופאים בסוף הקריירה שלהם, והעמית הצליח לאמת את הצ'יזבאטים של חברו, ונכנס למלחמה אישית נגד חיל הים האמריקני, שניסה להסתתר מאחורי הטענה, כי ההמלצה התיישנה. אמרו, שהעמית הפך ל"מטרד אמיתי" - מלה עדינה לביטוי האמריקני, שמתחרז לקוץ בעין.
והמטרד הצליח להבקיע את חומת הביורוקרטיה. חיל הים הודיע לד"ר ניקולסון, שיעוטר בקיץ בכוכב הכסף - העיטור השלישי בחשיבותו בארצות-הברית. לפני כמה שבועות הודיע הפנטגון, כי שני חיילים, שלחמו במלחמת קוריאה, יעוטרו לאחר מותם בקרב במדליית הכבוד - העיטור הבכיר בכוחות המזוינים של ארצות-הברית. כמו-כן, הוחלט לעטר חייל במלחמת העולם הראשונה במדליית הכבוד.
זה מה שקורה במערכות הגונות. אם מצליחים לשכנען - הן מתרצות, ונוהגות כשורה. לא כמו צבאנו, שמתחבא מאחורי החלטה נלוזה של רמטכ"ל (מרדכי גור), שהחליט לסתום את הגולל על צל"שים במלחמת יום הכיפורים. למה? כנראה, בגלל גחמתו, או משום שידע היטב, שרבים מהצל"שים הללו הוענקו על מצגי שווא (הרשימה אצל המחבר).
אין שום הצדקה לסגירת האפשרות לתקן את העוולות, שעשתה ועדת אלוף
מנחם מרון (מנדי), שבדקה כביכול את סיפורי המעשה. הוועדה לא קיבלה את כל ההמלצות. סיבות שונות היו ליחידות, שלא העבירו את סיפורי הגבורה של אנשיהן לעיון הוועדה.
יש הרבה כבוד ובגרות בעובדה, שארגון מתקן את שגיאותיו - לימדו אותי מוריי בקולג' לתקשורת באוניברסיטת טקסס. לדבריהם, ההכרה הפומבית בשגיאה הנה אחד המבחנים החשובים להיותו גוף איכותי. לכן, איני מבין למה הצבא אינו יוזם בדיקה מחודשת של סיפורי גבורה. הוקרת גבורת הלוחמים - גם אם עברו עשרות שנים מאז - תעלה את ערכו, ותוכיח, שדאגת צבאנו לחייליו אינה מס-שפתיים בלבד.
שלשול מילולי קשה לא להתרשם מכך, שלבישת מדים מגבילה את כושר הביטוי של מרבית בכירי צבאנו ומערכת ביטחוננו הכושלים והמסואבים. רק פושטים הבכירים את מדיהם, הם מפרסמים את הגיגיהם ואת כתביהם על כל בימה, ובא לציון גואל. שום מגבלות ביטחון שדה, או נאמנות אינן מפריעות לשלשול המילולי, שתוקף אותם - כמו החיידק אשריכיה קוליEscherichia coli) ), שהִכה במלפפוני ספרד, ומקורו, כנראה, בצואה. מעניין מה היה קורה לו חפ"ש ב(מיל.) היה מפטפט את עצמו לדעת כמו כמה מהברזלנים.
מרשימה גם העובדה, שרוב בכירי המערכת הביטחונית מוצאים לאחר שחרורם את מקומו בחיקו של השמאל ההזוי. מעניין מתי הם גילו את האור, או שמא גם לפני שחרורם היו פוליטיקאים שמאלניים במדים.
חג שבועות שמח בני גילי אוהבים לזכור את הזֵרים הדוקרים, שעטרו את ראשיהם בטקסי הבאת הביכורים. נזכרתי בזרים כשראיתי את המודעה בגן של נכדי, שסיפרה על הטקס הקרֵב.
ובכל זאת, חג השבועות - חג מתן תורה, חג קציר חטים, חגו של דוד המלך, חגה של רות, סבתו, וחג החלב - אחד משלושת הרגלים ראוי לשמחה גדולה, כל אחד בדרכו ולפי מנהגיו - גם משום שתמה, לשמחתנו, ספירת העומר.
