הנוסעים בדמעה

עדותו של אהוד אולמרט נכנסה (יום ב', 6.6.2011) לפרק המייגע של מתן תשובות לפרט אחרי פרט בכתב האישום ובראיות התביעה. אבל לפני כן, בטרם החל להסביר את הנסיעות בהן עוסק פרק ראשונטורס בכתב האישום, היו לו כמה אמירות מעניינות שמצדיקות התייחסות. אולמרט צודק בדברו על נסיעותיו המתישות לחו"ל. משום מה, אצלנו עוד שלטת התפישה של שנות ה-70, כאשר נסיעה לחו"ל הייתה משהו מאוד נדיר שהצדיק פרידות נרגשות וקבלות פנים נרגשות עוד יותר; כאשר נסיעה לחו"ל הייתה צ'ופר שיכלו להרשות לעצמם בעיקר נבחרי הציבור או האמידים שבעם. העובדה שהיום חלק גדול מעם ישראל נוסע בלי להתרגש, טרם חילחלה לתודעת הציבור - אותו ציבור שבעצמו נוסע בלי להתרגש. לכן, אנחנו רואים שוב ושוב דיווחים על כמה פעמים נוסע לחו"ל שר פלוני וכמה ימים שהה מעבר לים ראש עירייה אלמוני. כפי שאמר אולמרט בכנות, זה לא ממש סבל - אבל גם לא בדיוק תענוג גדול. טיסות הן דבר מתיש, ולוחות הזמנים של ביקורים ממלכתיים יכולים להיות מתישים עוד יותר. אולמרט גם ציין, שוב בצדק, שכאשר האורח מוזמן להרצות בפני שורה של כינוסים, עליו להיות רענן וחייכן ובמיטבו בכל הרצאה. חוץ מזה, שהחוויה נעימה ומהנה נניח ב-20-10 הפעמים הראשונות, אבל הופכת להיות מעיקה כאשר צריך לצאת לחו"ל פעם בחודש-חודשיים, לרוב לנסיעות קצרות של ימים בודדים. אולמרט גם תיאר בצורה ציורית כיצד מאשרת הממשלה את נסיעות השרים. זהו הסעיף האחרון בסדר יומן של ישיבות הממשלה, ומזכיר הממשלה מקריא - "במהירות שאף אחד לא יכול להבין" - איזה שר רוצה לנסוע לאן ומתי. איש אינו מתנגד והנסיעות תמיד מאושרות ללא כל מחשבה נוספת. לדברי אולמרט, הוא עצמו הנהיג חובת דיווח של השרים בשובם ממסעותיהם. אולם כל עוד הדיווחים הללו אינם נמסרים לציבור - קשה לדעת האם באמת מדובר בנסיעות נחוצות או בחופשה על חשבון המדינה. מקוממת עוד יותר היא הקלות בה מצטרפות נשות השרים לנסיעות. כל שצריך, גילה אולמרט, הוא אישור של ראש הממשלה, שמן הסתם יש לו על הראש כמה בעיות חשובות יותר מאשר לברר האם באמת הגברת צריכה להצטרף לבעלה דווקא ללונדון, לפריז, לניו-יורק או לבייג'ינג, והאם באמת יש לה מה לתרום לנסיעה. מהרגע בו ראש הממשלה מאשר זאת - ואולמרט לא אמר שיש איזשהו נוהל שקובע מתי לאשר ומתי לא - המימון מוטל על כתפיה של המדינה. בשתי נקודות אלו יש בהחלט מקום לשינוי, וזאת מבלי שנתעלם מהדברים בהם פתחנו בדבר אופיין של לפחות חלק מהנסיעות הללו. צריך לקבוע נוהל מסודר לאישור הנסיעות, הן של השרים והן של כל הנלווים עליהם (כמה עוזרים? לכמה זמן? מי מממן?), תוך חיובם של השרים לפרסם מראש את תוכנית הביקור ולפרסם אחריו דיווח על פעילותם בו. לא בגלל שהעסק יקר, אלא בגלל מראית העין. לא בגלל שרק השרים נוסעים, אלא משום שמדובר בכספי ציבור, כולל כאלו של מי שרואים את חו"ל אולי בטלוויזיה. חוץ מזה, היו לאולמרט שני משפטים שבהחלט גרמו (לי לפחות) להרים גבה. האחד היה כאשר הסביר כיצד שילם תמורת נסיעותיו האישיות בראשונטורס: מדי מספר חודשים היו אנשי לשכתו מודיעים לו כמה כסף הוא חייב, והוא היה שולח צ'ק. הסדר מוזר מאוד, שאני לפחות לא מכיר איש שנהנה ממשהו דומה לו; שמעתי על "שלם וסע", לא על "סע ושלם". אם ראשונטורס העניק לאולמרט אשראי של כמה חודשים, זוהי טובת הנאה שלכל הפחות חייבת בדיווח ואולי גם בתשלום מס. השני היה דבריו על כך ש"כל חיינו אנחנו באוברדרפט". אם זה נכון, הרי שלפנינו הגאון הפיננסי הגדול ביותר בתולדות המדינה: למרות האוברדרפט, הוא הצליח להחזיק במקביל מספר דירות יוקרה, לאסוף עטים במאות אלפי שקלים וגם לשלם כיום לסוללה של קרוב לעשרה עורכי דין. פרס נובל מחכה.