פחד שווה כסף ועוצמה. כך ראוי להתחיל את המאמר הזה, עם אקסיומה שנראה כי אין צורך להכביר בה מילים: פחד הוא כלי שמשרת מי שיושבים במוקדי השליטה והכוח. ואולי למעשה מדובר במה שמותיר אותם על כס השליטה והכוח. ברמה המקומית ראוי לומר כי ישראל שרויה בפחד מצמית מזה שנות דור. מנהיגים פחדנים ומפחידים מנהלים את אזרחי ישראל באמצעות הפחד המצמית הזה. מפני איום השמדה תמידי, מפני אויבים דמיוניים, מפני השכנים, הזרמים השונים בחברה, מפני הכל. זהו מצג שווא שבכיסו כאמור עוצמה, כוח וכסף.
קל לנהל אזרחים מפוחדים. אך מנהיגים פחדנים אינם מנהיגים אמיתיים, הם מי שמונהגים על-ידי הפחד שלהם. הפחד, אותו אוויר לא רציונלי, אינו מאפשר למדינה הישראלית לאפשר לעצמה לנשום לרווחה. פחד הופך את החיים בישראל למשתקים ומשותקים.
איום על פצצה גרעינית, השמדה שנמצאת מעבר לפינה, מסרסים דיונים מהותיים על אופייה של המדינה. חוק גודווין, שקובע שככל שדיון מתארך הסבירות שהקבלות לשואה ולנאציזם הולכת וגדלה, הופך לחסר משמעות בישראל. כמעט כל דיון פוליטי בישראל הופך לדיון שואתי, כמעט מהרגע הראשון. מנאום של ראש ה
ממשלה בקונגרס דרך נאום בכנסת ועד ראיון חביב שהוא מעניק לתחנת טלוויזיה אמריקנית. המשכו של חוק גודווין טוען כי ברגע שהדיון מגיע לנקודה בה העוסקים בו דנים בשואה ובנאציזם, יש לבטלו. אם כך, נתניהו צריך לשתוק זמן רב.
למעשה, כלכלת הפחד עוטפת אותנו גם מבלי לעסוק בנושאים פוליטיים ישירים. צפייה אקראית במהדורות החדשות, בפרסומות ואפילו בתוכניות הלייף סטייל מציגות איומים בזה אחר זה. הפעם האינטרס הוא מעט אחר, לפתוח את הכיס. אם האינטרס הפוליטי בהפחדת הציבור מטרתו לצבור כוח פוליטי ושליטה בעם, הרי שהפחדה מפני המגיפה או המחלה הבאה, מטרתה אחת: לרכוש את הטיפול או התרופה.
בהפיכת הפחד למטבע שימושי ויעיל למדי הופכים הפוליטיקאים ואנשי הממון את אזרחי המדינה למי שמוצפים במידע מפחיד ומאיים חדשות לבקרים. אוסף של מסרים שתוקפים או מאיימים בהתקפות מאפשרים להם לנהל סדר-יום מבלי לפתור את מצוקות היום-יום. חלק מאותם איומים הופכים לנבואות שמגשימות את עצמן וההנהגה, שהייתה עסוקה בהפחדת הציבור, לא התפנתה לטפל בבעיות שמפניהן הפחידה את כלל הציבור. ירי טילים על ישובי הצפון והדרום - בעיה שהיא מנת חלקם של אותם ישובים במשך עשרות שנים - לא טופלה מעולם באופן ראוי. ולמרות שמדובר באיום, בפחד הישרדותי אמיתי, בחרה ההנהגה להתעלם ממנו ולעבור לפחד הבא. וגם בו לא לטפל.
רעידות-אדמה? שריפות-ענק? הישראלים חוששים מכך, אך ההנהגה טורחת לאיים באיומים ערטילאיים יותר. פצצה גרעינית למשל, שגם הפחדה ממנה לא תועיל הרבה. ואם אכן עתידים להתעופף טילים שכאלו על מדינת ישראל, האם לא ראוי, למשל, למגן את העורף ולהתחיל בבנייה של מקלטים אטומיים לרווחת הציבור? ואם אכן אירן מהווה איום השמדה על ישראל, מדוע ישראל מתנהלת באופן דו-פרצופי כלפי אותה מדינה. כלפי חוץ היא מתנערת ממנה וקוראת לגינויה, ומתחת לראדר סוחרת איתה, לכאורה.
כמובן שהעיסוק בפחד אינו זר לראש הממשלה הנוכחי,
בנימין נתניהו. גם אם הוא רק חוליה אחת מבין ראשי ממשלה רבים שהשתמשו בפחדים קמאיים בתרבות הישראלית לצורכי שלטון וממון, בדומה למנהיגים נוספים בעולם, זכורה לו אמירת פחד משמעותית למדי: הם מפחדים. אלא שאת אותם "הם" שאליהם התכוון נתניהו, ניתן לייחס אל כלל הישראלים. כולנו מפחדים. מפחדים משלטון פחדני ומפוחד שחושש לקבל החלטות. כולנו מפחדים משלטון שמשתק אותנו בפחדים קמאיים ולא רציונליים על-מנת לצבור עוד קצת כוח ועוד קצת זמן. באותו משפט מיתולוגי סימן נתניהו את משנתו הפוליטית: פחד. אך זו הייתה אמירה שצבעה את השלטון הישראלי לאורך השנים. פחד ככלי פוליטי-כלכלי-חברתי שמטרתו לסרס דיונים ושחרור אזרחי אמיתי.
