חוק שיפוט פלסטיני

הפיגוע האחרון של המתנחלים, שריפת המסגד בכפר מורייר שליד רמאללה, מבהיר שרק הכיבוש יכול להתיר שריפה של שני מסגדים בפחות משנתיים בשטחים הכבושים, ועוד התפרעויות. במדינת חוק נורמלית יודע כל מחבל שכאשר ייתפס צפוי לו מאסר ועונש קשה מבית המשפט של אלה שכנגדם ביצע את הנבלה. ב-44 שנות הכיבוש יודעים המתנחלים שלא יישפטו על מעלליהם בפני הפלסטינים, אלא - אם בכלל - בפני השלטון הימני שהם שליחיו. המתנחלים יודעים ששופטים ליברלים מישראל ספק אם ירשיעו אותם, משום שבשטחים הכבושים שולט הממשל הצבאי, ועמו קל להסתדר תחת מסווה של "סיבות ביטחוניות" לפרובוקציה זו או אחרת. "חוק השיפוט הצבאי" מטיל איפול כבד יותר על חשיפת הפשע והפושעים, ובמיוחד סובלת מכך התקשורת הזרה, ובראשה התקשורת הערבית והפלסטינית. המתנחלים יודעים היטב שכאשר יבצעו פשע חמור, לא תמיד ירוץ החוק הישראלי לתפוס אותם, כמו שמערכת חוק פלסטינית הייתה עושה. המתנחלים יודעים היטב שגם אם ייתפסו - תמיד יהיה שתדלן שיתערב לטובתם בקרב "כוחות הביטחון" או ב"מערכת השיפוט הצבאית". הדעות הפוליטיות והרגשות של המערכת שתטפל במתנחלים מהצד הישראלי, יהיו תמיד נוחים וחמים יותר מאלו של הפלסטינים. לכן, לא פלא שמתנחל אינו צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מבצע פיגוע בשטחים הכבושים, לעומת עמיתיו הפלסטינים, הבאסקים, האירים וכולי. המסקנה המתבקשת ממצב לא מאוזן ובלתי שוויוני זה היא לדאוג כי מבצעי פיגוע נגד הפלסטינים (בגבולות הכיבוש של 1967) יובאו להישפט ולהיכלא לפני מערכת שיפוט פלסטינית. בטוחני כי אז יחשבו פעמיים אותם מתנחבלים אם לצאת לפיגוע ברוח מרוממת אם לאו. בטוחני שלאור מאמרי זה ינסו המתנחלים וחבריהם להכתיר אותי בתואר הכל-כך אהוב עליהם: "מוייסר". מאחר שהמתנחלים יודעים היטב לבלבל בין לאומנות ליהדות, ולנצל הלכות והשקפות יהודיות מחוץ לקונטקסט היהודי - אפילו נגד הקב"ה - הרי שנחוץ להבהיר כאן שתי נקודות בסוגיית ה"מוייסר": א) בתי המשפט והחוק הציוני אינם בבחינת "מערכת שיפוט יהודית" - בוודאי לא באופן רוחני (כיום גם השופטים, התובעים וכולי אינם תמיד יהודים). העברת שיפוט המתנחבלים לחוק הפלסטיני איננה בבחינת העברתם ממערכת משפט יהודית - לנוכרית, אלא ממערכת שיפוט נוכרית סובייקטיבית לצדם - למערכת שיפוט נוכרית שכנגד נתיניה בוצע הפשע. כמו שאירי שנתפס בפיגוע אנטי-בריטי לא יישפט בפני הרפובליקה האירית אלא בבריטניה, כך גם הצורך כאן. וכמו שהחוק הבריטי או הספרדי אינם חוקי תורה ויהדות, כך גם החוק הישראלי אינו כזה. ב) שריפת המסגד ברמאללה אינה סתם התפרעות או התגרות, אלא גם סיכון חיי אדם יהודיים - ובמיוחד בחו"ל, ששם חיים המוני מוסלמים העלולים לראות במעשי המתנחלים הכרזת מלחמה יהודית-דתית נגד האיסלאם כולו. בהיסטוריה היהודית לא חסרות דוגמאות של הסגרת פרובוקטורים יהודים "משיחיים" על-ידי גדולי ישראל, לאומות העולם. בראשית המאה ה-20 בא"י פנו רבני הישוב היהודי - הגאונים "הישא ברכה" (ה"ראשון לציון" דאז - הרב אלישר) והרב שמואל סלנט - לשלטון המרכזי הטורקי, ומסרו לידיו את אליעזר בן-יהודה באשמת "מורד במלכות". היה זה לאחר שהאחרון הציע, ערב חג החנוכה, לארגן "מרד מכבים" נגד הטורקים ולסלקם מן הארץ, ובמקומם להקים "מלכות ציונית-יהודית". הסכנה מזעם העולם המוסלמי לחיי היהודים בעולם, בעקבות שריפת המסגד, גדולה מזעמם של הטורקים בראשית המאה, אם היו מגלים בעצמם את הסתתו של בן-יהודה. כשמדובר בפיקוח נפש לאומי ודתי, מול זה של הפרט הפרובוקטיבי - הכלל קודם לפרט.