תורה ועבודה

כמעט כל אדם שאני מכיר, בן גילי פחות או יותר, במיוחד בשלב המעייף של החיים, של עול גידול הילדים, עול הפרנסה, המרדף אחרי הזמן האבוד, חולם בשלב הזה של חייו בהיותו בסביבות גיל הארבעים ומעלה, רק על דבר אחד, על ה פנסיה. אוי הפנסיה, הפנסיה, החלום המתוק, של לשכב בבית ולנוח, לעשות רק מה שאתה רוצה, רק מה שלבך חפץ, להשלים את כל מה שחלמת כל החיים ולא הספקת, , ללמוד תורה בנחת, להתנדב לטובת הקהילה, ללמוד משהו חדש.. רעיון הפנסיה כרעיון סוציאלי הוא לא רעיון חדש של המאה האחרונה. כפי שכתבתי בעבר, כל הרעיונות "הסוציאליים, החברתיים ההומאניים" הם לא רעיונות של פילוסופים והוגי דעות של המאה האחרונה, אלה הם דברים שמובאים בתורתנו הקדושה. בפרשתינו, כתוב, זֹאת, אֲשֶׁר לַלְוִיִּם: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמַעְלָה, יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא, בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה; וְלֹא יַעֲבֹד, עוֹד. התורה קובעת שלוי הנושא את משא המשכן יכול לעבוד בבית המקדש רק עד גיל חמישים: "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבדה <(במדבר ח, כו). פעמיים נאמר כאן "ולא יעבד עוד" להדגיש שמדובר בפרישה כפויה, שאינה תלויה ברצונו או בכושרו של הלוי להמשיך ולמלא את התפקיד.

עֶקרון הפרישה, עקב גיל, מקובל בהרבה מדינות בעולם המערבי. ההסדר הרגיל נקבע על-פי מדד ביולוגי - גיל מסוים - לא על-פי מדד תפקודי כלומר משרתי הציבור - שופטים, דיינים, רופאים במוסדות הממשלתיים שוטרים ועובדי מדינה - חייבים לפרוש מן השירות בהגיעם לגיל מסוים. פרישה זו מאפשרת רוטציה בשירות הציבורי, "התרעננותו" והצערת גיל המכהנים בו.

דבר חשוב לא פחות, הפרישה, מאפשרת לאדם, שהשקיע את מרצו ומיטב כוחו בעבודה, לזכות בגמול הולם, ולפתח קריירה שנייה, של מחשבה, של רצונות, של לימוד, וזו בעצם הכרת טובה על כל מה שהוא תרם לחברה, ומכאן אנו גם יכולים ללמוד, על החשיבות הרבה, שהתורה רואה, בשילוב של תורה ועבודה, השילוב של שניהם הוא השילוב הנכון הנדרש, האמיתי, המוצלח. ויהי רצון שנזכה כולנו להגיע לפרישה בכבוד ובבריאות, מעול העבודה.