עורכו האחרון של יומון "הבוקר", גבריאל צפרוני (גבי) הלך לעולמו, והוא בן 96 שנה. היכרותי האישית הראשונה עם גבי הייתה כשנתמנה ב-1962 לעורך "הבוקר". הוא הכניס סגנון חדש לעבודת המערכת, סגנון צעיר, נועז יותר, שהלם את התקופה. הוא טיפח דור צעיר של עיתונאים ונתן גיבוי מלא ליוזמותיהם. דלתו, כראש המערכת, הייתה תמיד פתוחה ואזנו כרויה לדעות חדשות. נעים היה לשוחח עמו. לא היה נושא חברתי או פוליטי, שלא היה בקי בו לפרטי פרטיו; לא הייתה אישיות בחברה הישראלית ובמידה רבה גם הזרה, שלא ידע אודותיה, הוא היה עבורנו אנציקלופדיה חיה...גבי הרבה בקריאה בעיתונות המקומית והזרה, ומכל כתב-עת שהגיע לידיו השכיל לדלות מידע שימושי ; נהג לגזור את קטעי הפרסומים הרלוונטיים ולמיינם על-פי הנושאים בתיקים, כדי שיהיו בהישג ידו בשעת הצורך.
גבריאל צפרוני היה עיתונאי בכל רמ"ח אבריו. את אשר רכש בהשכלה עצמית, מתוך קריאה ועבודת שטח שום אוניברסיטה אינה יכולה להעניק. עיתונאים מסוגו של גבי אינם זקוקים לשום תעודה, פרט לתעודת לידה. ספריית "שערי ציון" הייתה האוניברסיטה שלו. "את כל הידע שלי בלעתי משם", היה מספר בגאווה, "ולספרנים שהדריכו אותי אני חייב הרבה". בגיל 11 נתקל באנציקלופדיה העברית הראשונה, "אוצר ישראל", "תוך שנה בלעתי ושיננתי את מרבית הערכים, שעניינו אותי", סיפר.
את הקריירה העיתונאית שלו החל בגיל חמש עשרה, תוך שהוא מחלק לחם בשעות הבוקר המוקדמות. איתמר בן אבי, שהתרשם ממחלק הלחם הנמרץ החליט, שהוא יכול גם להיות רפורטר ב"דואר היום", עיתון שבו קיבל את האסמכתא הראשונה כעיתונאי ואת התעודה הממשלתית, תוך "תיקון קטן" בגיל, במקום 15 רשמו אותו בן 22 ...בפחות מכך לא ניתן היה להשיג אז את אישור שלטונות המנדט.
כשעיתון "הבוקר" ראה אור, גבי היה בין הראשונים שנקלט בו. את דרכו שם החל כריפורטר - וסיים כעורך. אחת מתכונותיו המרשימות הייתה יכולתו "להריח" היכן טמונה ידיעה עיתונאית בעלת ערך, ומיד להפנות אליה את הכתב המתאים. הוא ניחן בחוש מיוחד להבדיל בין עיקר לתפל, בין ידיעה בעלת משמעות ציבורית, לבין מלל חסר ערך. וכך הוא פיתח בעיתון מדור פופולרי קריא, "מבוקר עד בוקר", שכלל סיפורי הוויי קצרים מחיי היום-יום, שאין להם מקום בכרוניקה הרגילה.
גבריאל צפרוני, שכל חייו נאבק נגד הצנזורה, כאנכרוניזם, שאין לו עוד מקום וצורך בארץ - גרס תמיד, שעיתונאות היא שליחות וכל עיתונאי המאמין בשליחותו צריך לבנות את המגבלות של עצמו, בעצמו. מעולם לא השלים עם הרעיון, שהציבור חייב לדעת הכול..."גם לאמת מגבלות משלה", טען. היה לו חוש מיוחד להימצא במוקדי האירועים בשעת התרחשותם, ולא פעם כמעט וקיפח את חייו בשל כך. כזאת אירע לו בפיצוץ מלון המלך דוד על-ידי האצ"ל.
ברגע הפיצוץ נמצאו במלון או בסביבתו הקרובה, העיתונאים, טד לוריא, ג'וליאן מלצר, ומי עוד, אם לא גבריאל צפרוני..."ראיתי חלק מהגג מתמוטט לנגד עיניי ושני אנשים עפים עד לכיפה העליונה של Y.M.C.A. סיפר כעבור שנים בראיון ל"גלי צהל": הכול התרחש במרחק של כמאה מטרים ממני ולא היה זמן להרבה מחשבות, רצתי היישר אל הבר, כיוון שחשבתי שהוא עומד להתמוטט ונמצאו שם רבים מחבריי, שבוודאי, זקוקים יהיו לעזרה, אולם כבר בכניסה לאולם הגדול, נוכחתי שכל הרצפה שמעל למסדרון התרוממה על שטיחיה ועל אבני השיש שלה...בקושי נחלצתי חי מעיי המפולת...".
אסיים בקוריוז משעשע מקורות חייו של גבי: בין יתר מינויי הכבוד שזכה להן, הוא נתמנה כחבר בוועדה ממלכתית של בריטניה, לטיהור שמו של המלך ריצ'ארד ה-3 מהפשעים שייחס לו ויליאם שקספיר במחזהו. הבריטים טוענים היום, שריצ'רד מעולם לא ביצע את הדברים האיומים, כטענתו של שקספיר. הפולמוס הזה עדיין בעיצומו, אך תוך כדי כך, העלה גבי רעיון מקורי משלו: מדוע שלא לטהר את שמו של שיילוק מעלילת הדם של שקספיר?.
גבריאל צפרוני נפטר בשיבה טובה, בלי שהצליח לגייס את מספר התומכים הדרוש להקמת "ועדה ציבורית" לרעיונו, אך מי יודע? אולי יימצאו ממשיכים שיצליחו להגשים את שאיפתו? יהי זכרו ברוך.
