ולגבי היוזמה הסעודית... זכות השיבה של הפלשתינים למדינת ישראל חיה ונושמת בהצעה הזו, כלומר הסעודים אומרים לנו נקים שתי מדינות, נעביר מיליוני פלשתינים לישראל וכך תקום מדינה ("כל אזרחיה") אחת מהנהר לים, נקייה מיהודים בכל מקום. לכך מתכוון דגן בהמלצתו לקבל היוזמה הסעודית? אבוי לשטחיות, האם האיש כלל בדעתו?
ומכיוון שכך, עולות וצצות תהיות באשר לכישוריו האמיתיים של דגן. האיש מונה לתפקיד היוקרתי של ראש "המוסד" על-ידי
אריאל שרון. מעטים יודעים או זוכרים כי השניים לפותים בסבך חשדות-לכאורה ב
פשעי מלחמה (רצועת עזה - סוף השישים, תחילת השבעים), אשר במידה שיצוצו לאוויר העולם, הרי שהללו יחבשו קרוב לוודאי את ספסל הנאשמים בהאג, לכאורה באשמת פשעי מלחמה (אשר עליהם לא חלה התיישנות), עוד לפני הסרבים. ונשאלת השאלה - "היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?", האם התקיימה כאן מערכת תגמול בנוסח שמור לי ואשמור לך? (או יותר נכון לומר "שתוק לי ואשתוק לך"). האם לא הטוב והראוי ביותר מונה לתפקיד, אלא שיקולים זרים מאוד היו מעורבים בכך?
דגן דמות ביצועית, קבלן ביצוע לענייני מודיעין. הוא אינו מודע עד תום לכלל השיקולים הפוליטיים והמדיניים העומדים מאחורי ההוראה אליו (אנו מקווים כי אכן ניתנה הוראה כזו) מצד ראש ה
ממשלה הממונה עליו להכין תקיפה באירן.
השתלחותו ב
בנימין נתניהו מצביעה על כישורים פחותים דווקא באיש הזה דגן, המתנהל כמגלומן-נפוליאונצ'יק המדמה לעצמו כי הכל פתוח, ידוע וגלוי בפניו. אז זהו שלא. הוא פקיד ביצוע ותו לא, בכיר ככל שהיה. הוא אינו יודע ומכיר את התמונה הכללית, וטוב שכך. שהרי אם העומד בראש המדינה אינו אחראי ופזיז כדברי התרסתו של דגן, הכיצד זה לא תקפנו שם עד עתה? והאם התנהלותו של מר נתניהו עד הלום מלמדת ומרמזת על התנהלות חפוזה ובלתי שקולה? שהרי נהפוך הוא.
ונניח, לצורך העניין, כי תקפנו בתצורה זו או אחרת את תוכנית הגרעין האירנית. ראה את רואי השחורות, הממחזרים את הטענות כנגד תקיפת הכור העירקי בימי מנחם בגין ז"ל – טענות שהוזמו כולן עד אחת. נניח כי אירן תגיב בפרץ אלימות קשה כנגד מדינת ישראל כתגובה על ההפצצות הישראליות. ובכן, כאן אנו מבולבלים. האין אלו האירנים המאיימים ממילא להתקיפנו באותו פרץ אלימות קשה כנגדנו תוך שימוש בנשק גרעיני, אך משום היותנו יהודים, גם ללא התקפתנו על תוכנית הגרעין שלהם?
ובאם כך, האין עלינו לקעקע את "קונספציית מלחמת יום הכיפורים" על תוצאותיה הנוראות לנו, הזוכה שוב לעדנה כ-38 שנים לאחר אותה מלחמת יום-כיפור ארורה? האין "קונספציית מלחמת ששת הימים", מלחמה אשר בה יצאנו למכה מקדימה בזמן ובמקום הנוח ביותר עבורנו, היא הקונספציה הנכונה והנאותה ביותר עבורנו? או לחלופין, עלינו ליצור ולהציג את הרושם באשר לכוונות התקיפה שלנו בכל זמן נתון.
אם אנו צפויים ממילא לספוג (לכאורה) מכה איומה מהצד האירני בזמן ובמקום הנוח להם, הן בכוח גרעיני והן כימי-קונבנציונלי, האין זאת הגיוני כי למצער נהיה אנו היוזמים, ובכך אפשר כי נקצור פירות מדיניים וצבאיים הולמים?
גם שוללי תוכנית התקיפה באירן לעת הזו גורסים כי תקיפה ישראלית אינה פסולה ואולי-אולי מחויבת המציאות כמוצא אחרון. מה פירוש מוצא אחרון? האם מוצא אחרון פירושו מטר עשרות אלפי טילים מאירן, מסוריה, מלבנון ומרצועת עזה, ורק לאחר שישטחו את אזור גדרה לחדרה, על מיליוני תושביו, רק אז, "כמוצא אחרון" (מוצא למה, למדינת אודים חרבה ועשנה כפי שתהיה ישראל?), רק אז נגיב "כמוצא אחרון" בנוסח "תמות נפשי עם פלשתים"? דהיינו, אם תתקוף אותנו אירן ראשונה, הרי נגזר עלינו חורבן ודאי ללא יכולת תקומה. אם אנו נתקוף ראשונים (בכפוף למידע מודיעיני מדויק), עדיין קיימים בידינו הסיכויים הסבירים לשרוד במידה זו או אחרת.
בכך, הרי כל המלהגים "מוצא אחרון" למעשה תומכים בתזה המובאת לעיל - דהיינו, תקיפה מקדימה, אם וכאשר, בזמן המתאים לפי העיתוי המתאים לנו וכמובן לאחר שמיצינו חלופות אחרות. הללו אינם משיגים לכן את שפיהם שח. "מוצא אחרון", כן ודאי. אודינו המפוחמים יהיו מאושרים לדעת כי אירן נחרבה במכת "המוצא האחרון".
משתי החלופות הגרועות, השמדתה של מדינת ישראל בתקיפה מקדימה אירנית או במלחמה אזורית, כהזהרתו של דגן, אשר אפשר כי תפרוץ עקב תקיפה מקדימה את תוכנית הגרעין האירנית על-ידי ישראל, אנו מעדיפים את האפשרות השנייה באשר מלחמה אזורית משמרת בידינו את הסיכוי לשרוד, ואילו תקיפה מקדימה גרעינית אירנית לא ולא. מאז ומתמיד עמד היתרון לצד התוקף בהפתעה, תמיד לטווח הקצר ובמרב המקרים גם לטווח הארוך.