שש שנים לאחר הקמתה ניצבות דרכה ומנהיגותה של קדימה בסימן-שאלה אחד גדול. מאז שנעלם ממנה
אריאל שרון, מקימה ומנהיגה, היא נעדרת רוח-חיים, ללא דרך ברורה וללא מנהיג. בסופו של דבר, לא
אהוד אולמרט, שעמד בראשה בזכייה מן ההפקר, ולא
ציפי לבני - מנהיגתה נוכחית על הנייר בלבד - לא הצליחו להיכנס לנעליו של מורם ורבם.
מלבד החסר הגדול הזה, דבק בקדימה רבב של שחיתות, בעיקר בעטיים של אהוד אולמרט, העומד עכשיו לדין, ושל מי שהיה שר האוצר,
אברהם הירשזון, היושב כבר בכלא.
אנדרלמוסיה כך או אחרת, קדימה שוב איננה מפלגה של איש אחד. האנדרלמוסיה בה חוגגת בגדול. הכתר שעל ראשה של ציפי לבני רק הולך ונשמט ממנו. מסתבר שכוחה שוב אינו עומד לה כדי להשתלט על מפלגתה. באחרונה גם מתרבים בה הקולות שאינם שבעים נחת ממנה וקוראים להדחתה. את האופוזיציה נגדה מוליכים
שאול מופז, האיש שחותר תחתיה כמעט בריש-גלי, ואברהם דיכטר, שכמו בשמשו כראש שב"כ, טווה את הקורים, בשקט-בשקט, מאחורי הקלעים.
התפוררות בהעדרו של מורה-דרך, נוסח שרון, ניכרים בקדימה יותר ויותר סימני התפוררותה. זו אינה נמנעת מעצם הווייתה. אחרי ככלות הכל, קדימה איננה אלא אנדרוגינוס פוליטי, המורכב משאריות של חברי-כנסת מסיעת הליכוד ומשאריות אחרות של מפלגת העבודה. הקרע הפוליטי הזה נותן בה היטב את אותותיו. נטייתה הברורה שמאלה מתגלה, בסופו של דבר, בעוכריה. היא לצנינים בעיניהם של אותם פורשי ליכוד, שעוד נותרו נאמנים לקו הנצי של פעם במפלגת-האם שלהם בעבר. אין להתעלם מכך שאם בבחירות של 2006 עדיין פנתה קדימה לקהל הימני, הרי שבבחירות 2009 היא עשתה תפנית חדה שמאלה. ואם אכן יש, עדיין, מי שמאמין כי את קדימה מנחה היום אידיאולוגיה ברורה ומוצקה - הרי שהוא צפוי, מהר מאוד, להתבדות.
אובדן במצבה הנוכחי אפסו, למעשה, סיכוייה של קדימה לשרוד. אחרי ככלות הכל, נטייתו של מרבית ציבור הבוחרים היא, באופן ברור, ימינה - אפילו הרחק אל מעבר לליכוד, שבעצם הפכה, כמו מפלגת העבודה שמנגד, למפלגת-מרכז. אל מול הסיכוי הקלוש למשא-ומתן מחודש עם הפלשתינים, נותן עכשיו את הטון בשטח לא אחר מ
אביגדור ליברמן, עם "ישראל ביתנו" שלו, כשסביב חלילו רוקד כל הימין הקיצוני, נוסח "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי", שפחות ופחות מוכן לוויתורים כלשהם, ועם תמיכה גורפת של מי שמזוהים עם גוש אמונים, ואפילו עם זו של שס, אף שהיא מתונה יותר במצע הפוליטי שלה.
דבר אחד ברור: כל חבירה של קדימה עם מפלגת-מרכז אחרת לא תושיע אותה מאובדנה הצפוי. חבירה עם "העבודה" רק תרחיק ממנה את תומכי הימין שלה, וחבירה עם הליכוד תפורר את השמאל שבה. אחרי שתאבד מכוחה ולשדה, נגזר סופה להיות כסופן של ד"ש ו"שינוי" בשעתן, שחרף גודלן התנפצו לרסיסים.
