אלו הם שרשי הקיום הלאומי של כל אומה חפצת חיים בעולם הזה. כך הותיר בליבנו חרוט בזיכרון האומה אורי אילן מקיבוץ גן שמואל בפתק שהותיר אחריו בשבי הסורי, לאחר שעונה קשות והעדיף את מותו על פני מסירת מידע לאויב: "לא בגדתי". הפתק "לא בגדתי" היה לסמלם של דורות. עשרות ילדים נקראו על שמו של אורי אילן אחרי מותו. כך שורר נתן אלתרמן:
"העם הזה יזכור כי הוא את ההולכים שולח
ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם,
הרבה שירי מוסר השכל יהפוך הזמן למו אבק פורח,
אך יש פתקי נייר קמוטים, שעל ליבו יהיו חותם".
כך היא מורשתו של רועי רוטנברג מקיבוץ נחל-עוז, אשר יצא להילחם נגד ה"פידאיון" מחבל עזה. בגבול מצרים ביום ל"ג בעומר נפל למארב מצרי, כשגופתו הוחזרה ועליה סימני התעללות קשים. וזה הנאום שנשא הרמטכ"ל דאז, משה דיין, בלווייתו של רועי: "את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית.
אל נירתע מלראות את המשטמה המבלה וממלאת חיי מאות ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו, פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב ונכרתו חיינו. רועי הנער, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לעמו - האור שבליבו עיוור את עיניו ולא ראו את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמעו את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויוכלו לו". לקח לדורות.
כך היא מורשתה של נעמי שמר מקבוצת כינרת. כשהיו שמתחו ביקורת על שירה "ירושלים של זהב" בגלל 'היעדרם' של הערבים שישבו בירושלים המזרחית מן השיר ("כיכר השוק ריקה", "אין יורד אל ים המלח"). שמר הגיבה: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו,
עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'... עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". בשירים שחיברה כמו "פרנואיד" ו"איש מוזר" הזהירה מאבדן הכבוד הלאומי. בשיר "הכריש", שכתבה כשיר מחאה, יוצאת נעמי שמר כנגד המזימה להשמיד את ישראל, ומתארת מפגש בין כריש לבין סרדין.
הסרדין רוצה לכרות עמו שלום בכל מחיר, אולם הכריש מתעלם. בסופו של דבר, מכריז הסרדין ("דיפלומט מזהיר") כי "תמורת שלום גדול-גדול, אני מוכן לתת הכול." והכריש מחסל אותו: "אמר שלום - חשף שיניו - והסרדין טרוף טורף". שירה "על כל אלה", הידוע בשורה שלו "אל נא תעקור נטוע", אף שנכתב במקור כשיר עידוד פרטי לאחותה רות נוסבאום לאחר שהתאלמנה, הפך לסמל של תביעה לכבוד לאומי וצו עליון האוסר קטגורית גירוש ונישול יהודים מארצם ובארצם.
באחד מראיונותיה האחרונים ציטטה את בעלה, מרדכי הורוביץ, שכתב כך: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".
כך הוא נתן אלתרמן. מעל פסגת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" נלחם כנגד האינדיווידואליזם הספקני והמנוכר והיה ללוחמה האמיץ והנועז של הציונות. חקק הוא את ההיגד השירי המגדיר את המצב הישראלי המיוחד: "חיים על קו הקץ/שלמים וחזקים". ואת מצבה של המדינה: 'אין לה תקנה/כי אם להיות תמיד בקו הסכנה'. הצבא הישראלי הלא הוא: 'בנין הסכר/שלולא הוא/כי אז נמחים אנו בן-ליל בלי אות וזכר'. ועל כולנו כתב: 'אנחנו מגש הכסף/שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'.
וכך כתב אלתרמן למי שייכת ארץ ישראל: 'לילה צח, אילנות מניעים את נופם בלחישה אווירית. ממרום כוכבי ליל ערביים נוצצים עלי ארץ ערבית. נוצצים כוכבי-ליל במצמוץ וזורעים את אורם הרעוד על העיר השוקטת אל-קודס שחנה בה המלך דאוד. ומשם הם צופים ורואים את העיר אל-חליל ממרחק עיר קברו של האב איברהים, איברהים שהוליד את איסחק. ומשם קו אורם השנון אץ לצבוע בזוהב-אורו את מימי הנהר אל-אֻרדֻן שיעקובּ במקלו עברו. לילה צח, ברמיזה אווירית נוצצים כוכבי-ליל כחוק על הריה של ארץ "ערבית" אשר מוסא ראה מרחוק'.
וכך כתב באזהרות חמורות מפני אבדן הכבוד הלאומי: 'אז אמר השטן: הנצור הזה - איך אוכל לו? איתו האומץ וכשרון המעשה, וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. ואמר: לא אטול את כוחו ולא רסן אשים ומתג, ולא מורך אביא בתוכו ולא ידיו ארפה כמקדם. רק זאת אעשה - אכהה מוחו ושכח שאתו הצדק. כך דיבר השטן וכמו חוורו שמים מאימה, בראותם אותו בקומו לבצע המזימה".
ומעלינו ניצב הר גבוה, האיש והאגדה, הנביא המשורר אורי צבי גרינברג, אשר כתב על "האומה הטובעת" בדם השמדה ובדם השמד של טמיעה והתפוררות. אל מול "האומה הנשקפת" הקמה לתחייה ומנצחת את אויביה הפנימיים והחיצוניים כאחד. וכך כתב:
'רבותיכם לימדו: ארץ בכסף נקנית
ואנוכי אומר: ארץ נכבשת בדם
ורק הנכבשת בדם
קדושה לעם קדושת הדם'.
מיחידי הסגולה היה אבא קובנר, מן החסידים ואנשי המעשה, משורר ומספר, מנהיג ומפקד, מאנשי "השומר הצעיר" וחבר קיבוץ "עין חורש". אבא קובנר ייזכר תמיד כמי שראשון קרא לנוער היהודי בגטו וילנה, שלא ללכת כצאן לטבח - והתייצב כלוחם וכמפקד בראשו, אשר קרא באוזני מאה וחמישים צעירים וצעירות את כרוז המרד "אל נלך כצאן לטבח!": <
אומנם חלשים ואין-אונים אנחנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות. אחים, טוב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים. נתגונן, נתגונן עד נשימתנו האחרונה'. ועובדה - המרצחים הובסו והעם היהודי ניצח. כאז כן היום וכן לנצח נצחים בחסד בורא העולמים.