לפני 44 שנים עברה ישראל בתוך פחות מחודש תהפוכה היסטורית שווה בגודלה ובעוצמתה לנס פורים או לנס חנוכה, אם לא לשני הנסים גם יחד: מלחמת ששת הימים, שהערבים והשמאל הקיצוני התומך בהם קוראים לה עכשיו ה"נכסה". כמעט כל המשרתים היום בכוחות הביטחון, סדירים ומילואים, לא השתתפו באותה מלחמה, ורובם אף אינם זוכרים אותה כילדים ולכן תפיסתם אותה ניזונה בעיקר מאמצעי התקשורת, המציגים אותה בכל שנה בהתאם לאופנה השוטפת של ההשמצות הפוליטיות. מערכת החינוך, שבראשה עומדים כבר שנים רבות שרים שאינם מתאימים לתפקידם, כושלת לגמרי בהנחלת העובדות למיליוני התלמידים, ומשאירה את עיצוב תפיסת ההיסטוריה לתקשורת לבדה. וזו, מטעמים של תקינות פוליטית, מקדמת את מאמציהם של הערבים והשמאל לקבוע את הסיפר (נרטיב) ואת המונחים גם יחד. ולכן אפשר לשמוע היום מפי רבים, מבוגרים וצעירים, אקדמאים ושאינם אקדמאים, אמירות בנוסח: "מלחמת ששת הימים הייתה אסון", "מלחמת כיבוש שחבל שהתרחשה", "מלחמה שהפכה אותנו לקולוניאליסטים", "הפכנו לאנשי אפרטהייד", "המיותרת שבמלחמות" וכולי.
האמת העובדתית היא אחרת לגמרי: בערב שלפני המלחמה ישב אחמד שוקיירי, מנהיגם דאז של ערביי ארץ ישראל, במלון שבע הקשתות שעל הר הצופים (מלון שנבנה ממצבות יהודיות עתיקות של בית הקברות שלמרגלותיו) כשסביבו עיתונאים מכל העולם, והודיע שלמחרת הערבים נכנסים פנימה, אל תוך ישראל. כשנשאל איך יפתור את בעיית היהודים לאחר הכיבוש, השיב: "איזה בעיה? לא יהיו יהודים". לפני כן ישב גמאל עבד אלנאצר בביר גפגפה בחברת טייסיו והזמין את ישראל לקרב במילים "אהלן וסהלן" שנאמרו בביטחון עצמי כה רב ובחיוך כה שמח, עד שבתושבי ישראל עבר רטט של פחד. היה ברור כי נאצר יודע משהו שאנו לא יודעים, כלומר שיש לו קלף חזק מאוד בשרוול. הממשלה, בראשותו של לוי אשכול, נראתה לחוצה. היא תפקדה, אך ראש הממשלה גמגם במהלך נאום לאומה (שלא באשמתו - מזכירו ניסה לשכתב מילה בדף שממנו קרא במהלך השידור החי) וכולם הבינו שהולך להיות רע, רע מאוד. האזרחים נצטוו לחפור מקלטים ושוחות בחצרות בתיהם, ובגנים הציבוריים בערים הוכנו שטחים לבתי קברות המוניים. כל הגברים הבריאים גויסו למילואים בצווי חירום, בערים ובישובים נותרו בעיקר נשים וילדים, תלמידי תיכון קיבלו עליהם חלוקת דואר ותפקידים אזרחיים אחרים, כל עבודה שבתה, שיממון המלחמה עמד כל העת באוויר, יבולים נותרו בשדות ועל העצים, נשים תרמו תכשיטים שלהן לקניית נשק וכל אדם במדינה התכונן להגן על עצמו ועל יקיריו כמיטב יכולתו.
מאחורי הקלעים התרחש משבר הנהגה מורט עצבים שעיקרו היה ניסיון להדיח את ראש הממשלה ולמנות במקומו את בן-גוריון הישיש או את משה דיין, או לפחות להדיח את אשכול מתפקיד שר הביטחון ולמנות במקומו את דיין או את יגאל אלון ( נתמנה דיין, ועל כך במאמרו של שלמה נקדימון "כך דחק משה דיין את לוי אשכול אל שולי ההיסטוריה", (
הארץ 3.6.2011).
הפוליטיקאים לא חדלו לבחוש יום ולילה ולמשוך את השטיח מתחת רגליו של ראש הממשלה, אשכול הזדקן תוך שבועיים, אשתו הבוכייה לחצה עליו לעזוב הכל וללכת הביתה, הצבא לחץ לפתוח בפעולה מקדימה, אך אשכול לא היה מסוגל לתת את ההוראה, שר החוץ חסר האונים
אבא אבן התרוצץ בעולם לקבל תמיכה וסיוע והיה אף הוא מועמד להדחה, בפריז פתח עליו דה גול פה גדול, מזכיר האו"ם או תאנט הוציא את חיילי האו"ם מסיני, מיצרי טיראן נסגרו לשיט ישראלי, הצבא המצרי זרם במלוא עוצמתו אל גבול הנגב, בקיצור: החבל היה כרוך על צווארה של ישראל, וכל העולם חיכה לראות את הערבים מפילים אותה ארצה כבהמה עקודה ומגרמים בהנאה את עצמותיה.
למזלה של ישראל היה המטה הכללי שלה מורכב באותה עת ממפקדים שצברו ניסיון רב במלחמת העולם השנייה, במלחמת העצמאות ובמבצע סיני. חיל האוויר היה ערוך ומוכן בצורה מיטבית בפיקודו של איש קר רוח ויעיל, האלוף מוטי הוד, דיין הצליח לנסוך ברשתות הקשר ובהופעותיו ביחידות רוח קרבית בוטחת, ובבוקר המלחמה שידר נאום לא מגומגם (לאחר שהקליט את עצמו כמה פעמים, עד שנחה דעתו מן התוצאה) ועניבת החנק הוסרה בכמה שעות של הפצצות מדויקות על שדות התעופה של שלוש מדינות ערביות ובשישה ימים של קרבות גבורה קשים על הקרקע, שהיו כרוכים באבידות רבות בהסתערות על ביצורי הערבים.
הלומי ניצחון הניצחון שינה את דעתו של העולם על ישראל, והכל הבינו כי היא מדינה חזקה שתמשיך להתקיים, ובכבוד. היחס לישראלים בחו"ל השתנה ממנוד ראש מלא צער לטפיחות על השכם ואפילו לחיבוקים אמיצים. בפנים נתפס הניצחון הגדול כשלב השני, המשלים, של מלחמת העצמאות, והציבור התחבר אל השטחים שנפתחו לפניו באותה טבעיות שבה התחבר 19 שנים קודם לכן אל אזור לכיש ואל הגליל המערבי ששוחררו בתש"ח. עגנון, אלתרמן, רחל ינאית בן-צבי ושורה ארוכה של אנשי רוח ואנשי ציבור מתנועת העבודה ומן המחנה הלא דתי ולא ימני הקימו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
הכל הצביע על כך שמלחמת ששת הימים תיכנס להיסטוריה היהודית כמקבילה של מלחמתו המוצלחת של יהודה המכבי ותזכה לחג מתאים משלה. אלא שמיד לאחר הניצחון הופיעו אצל צעירי השמאל חיבוטי נפש בסגנון יהודי אופייני: את הטוב חייבים לקחת תמיד מתוך פקפוק וייסורים. הסימנים הראשונים לחוסר היכולת לקבל ניצחון באופן בריא ופשוט הסתמנו כבר בסופו של אותו קיץ בקובץ "שיח לוחמים - פרקי הקשבה והתבוננות (בהוצאת קבוצת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית, תשרי תשכ"ח, אוקטובר 1967). יריב בן אהרן מגבעת-חיים פתח את הקובץ במילים: "לא חזרנו מהקרב הלומי נצחון".
יתרה מזאת. מתוך הזעזוע הבראשיתי נבקע מעיין של תהיות, הרהורים וביקורת נוקבת, בנוסח של: 'שאל, בן-אדם, לנתיבות עולם, שאל, אי-הדרך, אי?' (מתוך המוטו של י.ח.ברנר בשער 'המעורר')".
מוקי צור מעין-גב, במאמרו "באחד מן הלילות" ניסה להבדיל בין יחסו של היהודי הגלותי אל המלחמה ובין יחסו של בן הארץ אליה וכתב: "עומדים אנו אולי במצב הפוך מזה בו עמד יהודי בן הגיטו שראה את הרצח, את חוסר האונים, שמע את הזעקה, ונותר לו רק למרוד
בליבו, לחלום על-כך שיהיה לו כוח פעם
להלום, להגיב, ללחום, אנו אומנם רואים כי
לוחמים, מגיבים, הולמים מחוסר ברירה, אך חולמים על מצב בו נוכל
להפסיק, בו נוכל לחיות את
השלום.
"שינוי זה בעמדות אולי מסביר עד כמה שונה תגובת ילידי הארץ והמדינה לגבי מה שהתרחש מתגובת אלו ש הגלות הייתה חווייתם המכרעת. בשביל אלו עצם עובדת הנצחון היהודי היא פלא, חלום - בשביל אלו עובדה ולעיתים עובדה מזעזעת. אלו עדיין רואים לנגד עיניהם את חוסר האונים של עם החי בעולם של אלימות ואין בידו אפשרות למרוד ולהגיב ואלו קורצים לעיתים לעבר הצדק המופשט שייתן להם אפשרות להתחמק מהגורל של המלחמה, הקורבנות, הפליטים". (ההדגשות במקור).
את הבעייתיות של הפלפול הזה מפי יליד הארץ, איש התנועה המאוחדת ומי שהיה מזכיר קיבוץ עין-גב, חשף יהודי "גלותי" בעל שכל ישר יותר מזה של צברים רבים, אפרים קישון בשתי מילים: "סליחה שניצחנו". (קישון - דוש, "סליחה שניצחנו",
מעריב,1967).
לאה גולדברג, שכל עולמנו הספרותי מציין בימים אלה מאה שנה להולדתה, כותבת ב"שירי שישה ביוני 1967" שלה, שמשום מה אינם נזכרים בתקשורת הישראלית:
אהבתנו
הייתה יפה לאור הכוכבים.
כתלי ביתנו
היו שחורים לאור הכוכבים.
פניך
חורו ככסף דק
לאור הכוכבים.
בניך
שוכבים בלילה זה
על חול שנצטנן
לאור הכוכבים"
("בארץ אהבתי", ספרית פועלים, תשנ"ח 1997)