בימים האחרונים מתגלים שיאים יוצאי דופן של הרהבת עוז מצידם של פעילים כנגד משטרו של אסד בסוריה. העובדה כי לידי המערב דולפים כל העת אינפורמציות אודות פצועים והרוגים, מוכיחה עד כמה אסד נאלץ להשקיע מאמצים כדי לדכא את ההפגנות ועד כמה מוכנים אלה לסכן את עצמם. ההתרחשויות ההיסטוריות הללו יכולות להסתיים בדרכים רבות, להביא לעלייתם של שליטים אחרים שינצלו את הואקום או להתפתחויות רפורמיסטיות אחרות לטובה או לרעה, אולם הם מוכיחות באופן כמעט נבואי את מה שהיטיב לבטא נתן שרנסקי בספרו "הטיעון בעד הדמוקרטיה" שפורסם גם בעברית בהוצאת שלם. טענתו המרכזית של הספר הייתה כי למעשה, כל אדם רוצה חירות אמיתית שבה יוכל להביע את עצמו ולחיות באושר. זאת, מול האסכולה המובילה בקרב גורמים אחרים שדיברו על צורך ב"בגרות" לדמוקרטיה ועל הרצון להעדיף "רודן יציב" מאשר "דמוקרט רעוע". ההוכחה להצלחת האסכולה הזו הייתה היחסים עם מובארק, או לחלופין שליטי מדינות ערב ולא פחות מזה הכשלון - כשלון הבחירות ברשות הפלשתינית ש"בחרו" בחמאס, כשלון המהלך בעירק או באפגניסטן. אך האמת היא שכל הדוגמאות לכישלונות, מצביעים דווקא על נכונות התיאוריה של שרנסקי. במקרה של הרשות הפלשתינית לא התקיימו בחירות אמת והם גם אינן המבחן האמיתי לחופש. שרנסקי אף אמר לא פעם כי המבחן האמיתי הוא ה"יכולת של האזרח להביע את דעתו בכיכר העיר מבלי להעצר". קשה שלא להבחין ברוחות המנשבות גם ברשות הפלשתינית לאחר קום שלטון חמאס. שלטון, שעלה בשיטות של כח, זיוף והפחדה ולא יוכל להחזיק לנצח. גם מערכות השלטון בעירק ובאפגניסטן אינן כשלון כפי שנאמר. מערכות כאלה זקוקות לתמיכה לאורך זמן כדי שיצליחו ולסבלנות רבה, לאורך שנים- דבר שאנו בחברה הצינית, התקשורתית וקצרת הרואי מתקשים לגייס. אולם, יותר מכל מרתק לראות כיצד התסיסה בחברה הערבית מוכיחה את התאוריה המוצגת בספרו החדש של שרנסקי, שיצא גם הוא בעברית בהוצאת שלם ממש בימים אלה. "בזכות הזהות"."אחרי שהואשמתי בבגידה, אחרי 110 חקירות" כותב שרנסקי בספרו " נמצאתי בישורת האחרונה לקראת המשפט שנקבע לי, וקראתי את המסמכים שהכין נגדי הקג"ב. הקדשתי זמן רב למעבר על חמישה- עשר אלף העמודים של "הפעילות הפושעת" שלי, של מעורבותי הן בתנועה היהודית הן בתנועה לזכויות האדנם. פתאום גיליתי סרט שהופק במערב לאחר מעצרי. חלקים מסרט זה שימשו כ"הוכחה" לפעילויותיי החתרניות. בסרט מתנהל ויכוח בין לודמילה אלכסייבה, דיסידנטית שנאבקה למען הדמוקרטיה, למיכאל שרבורן, אחד הפעילים הציוניים. הוויכוח בין השניים נסב על השאלה מדוע נאסרתי: האחד גרס שנאסרתי על היותי ציוני, ואילו השנייה טענה כי נאסרתי בגלל עניין זכויות האדם. לא הצלחתי לכבוש את חיוכי. השנה שחלפה זה עתה שכנעה אותי יותר מאי פעם כי לדידו של הקג"ב, הרי זה היינו הך. שתי התנועות, נחשבו לאויבות. שתיהן העמידו בסכנה את שליטתו של הקג"ב. שתיהן שימשו כמגן נגד העריצות. שורות אלה מדגימות באופן נחרץ עד כמה חשוב הקשר בין זהות לבין דמוקרטיה, עד כמה הן יושבות זו לצד זו ועד כמה הם נכסים מוחלטים וחשובים של החברה המערבית הפתוחה. כפי שהיותו של שרנסקי פעיל זכויות אדם לא סתרה את היותו פעיל ציוני, כך גם כותבי הבלוגים, המפגינים והרפורמיסטים בסוריה, מצרים או תימן רואים במהלך שלהם אקט לאומי לא פחות מאקט של חופש ואף מבטאים זאת בכל דרך. קל לנו להיות פסימיים ולחשוב על מהומות העבר, אולם צריך לזכור - היום, כשעמים אלה חשופים לעולם ולא מנותקים, מושפעים ממגוון הדיעות, הפתיחות והדמוקרטיה, יש סיכויים טובים יותר שהמערכה הנוכחית תהיה שלב נוסף בדרך להבשלת כוחות בעלי אופי דמוקרטי יותר בעולם הערבי. גם אם נכונה לנו דרך של עוד מאה שנה - בסופו של תהליך, זהו המשא-ומתן האמיתי לשלום כולל במזרח התיכון ולשגשוג.