חשבתי שאחוש במסך של בדידות יורד עלי, אבל חלפו כבר מספר שעות, ואין שום שינוי. החברים לא התקשרו להודיע כי הם חשים בחסרוני - רק המחשב של "פייסבוק" הודיע לי כי הוא נפרד ממני כשצער עמוק מקרקש בנפתולי נפשו המכנית, ושום דבר לא גורם לו יותר נחת מהתקווה שאולי אשוב.
אינספור שירים נכתבו לאורך הדורות על הצער שבפרידה; כולם עסקו בניתוק הכואב של קשרים בין בני תמותה, באבל על לכתו של חבר קרוב, על מחיקתם של חוויות משותפות. זה לא מה שקורה ביני לבין אותו מחשב-על מאז שעברתי את התהליך המייגע משהו, אך לבטח לא כואב, של ההינתקות ממרק צוקרברג.
בשבוע שעבר הצוקרברג הזה לקח את החברות שלנו לרמה שאני, שיודע עד כמה רגיש העניין הזה של בניית חברות-אמת, מתקשה לקבל. הם הודיעו כי יאפשרו לכל מי שקורא לעצמו "חבר שלי" את האפשרות לפרסם את תמונותיי מבלי לשאול אותי. זה שירות חדש, העושה שימוש בטכנולוגיית זיהוי פנים, המפציר במשתמשים "לתייג" אותי בכל תמונה בה המחשב מזהה אותי.
אז נכון שלאחר שזקנים רבים כמוני התעצבנו, הודיעו הצוקרברגים שיש לי אפשרות להפקיע את האופציה הזו - בהנחה שזקנים יודעים איך לנתב את עצמותיהם היגעות במבוך הגדרות החשבון שלהם. אבל עצם החוצפה הבהירה לי את מה שידעתי כבר מזמן: פייסבוק לעולם לא יהיה חבר אמיתי, כזה שהייתי רוצה לצאת אתו לטיול תרמילאים.
על מה שחסר לפייסבוקים האלה ברגש, הם מפצים בשפע של ביטחון עצמי. נו, מה הפלא, ככה זה כשיש לך חצי מיליארד חברים. בהודעה שלהם נמסר לי כי תמיד אתקבל בברכה ובחמלה אם אשוב לזרועותיהם. הם כל כך בטוחים בעוצמת הקשר בינינו, עד שאפילו את שם המשתמש והסיסמא הישנה שלי הם ישמרו לנצח במיוחד בשבילי. "אנו מקווים שתשוב בקרוב" - כך הם כתבו לי.
אין טעם לכעוס עליהם, בדיוק כפי שלפני שנים, הרבה לפני שצוקרברג נולד, לא היה טעם לכעוס על מלכיי הכיתה, אלה שתמיד היו להם יותר חברים מאשר לך.
יתכן שצוקרברג ינצח. יכול להיות שבתוך כמה שנים הוא יוכיח לי ולשכמותי שאם אני לא שם, אני לא קיים; שבלעדיו, אין לי חיי חברה, אפילו אין לי חיים. אבל עד שהוא לא יוכיח לי, כמו חבר טוב, חבר של אמת, שהפרטיות שלי יקרה לו, אז שהוא יחפש את החברים שלו במקום אחר, ואני אסתפק בכאלה שפעם היו מוכנים להרים טלפון ואפילו, ירחם השם, לשלוח גלויה.
