איש קטן-גדול

זכיתי להיפגש עם איש מיוחד שנפטר בשבוע שעבר. לאיש קוראים פליקס זנדמן, מייסד חברת ווישיי. התוודעתי לאיש ופועלו דרך סרטו סוחט הדמעות של חיים הכט, הקשור למה שעבר עליו בתקופת הכיבוש הנאצי ולהקמת האימפריה ווישיי. הספר שכתב, "דרכי מווישיי לווישיי", הוא ספר מרתק על ילד שמנת של פולין של שנות העשרים, דרך חיים תחת האדמה, תחת השלטון הנאצי ועד לאימפריה טכנולוגית של מיליארדים. האיש שרץ למיליארדים, לא שלושה שבועות, כמקובל בתרבות הרדודה של ימינו, אלא כל חייו ולא למען יאכטה, מטוס מנהלים או וילה, אלא כדי לספק פרנסה לעשרות אלפי בתי אב. להלן פתיח הספר, שכתב ושליווה את פליקס לכל אורך חייו:

• "פייבל", אמרה סבתי תמה פרידוביץ, "תגיד לי בבקשה, פייבל, של מי הבית הזה?". שנינו עמדנו על מרפסת הבית הגדול שלנו ברחוב בירגידצקה 28‏. משפחתי התגוררה באחת מדירות הבית. דודי גרישקה - בדירה שנייה. סבא וסבתא, יחד עם ילדיהם שלא נישאו עדיין, סנדר, קושקה, פניה וליזה - בדירה שלישית. בקומה הראשונה של הבית היו גם משרד חברת פרידוב ‏לבניין ולאספקת חומרי בניין. החנויות, המחסנים והאורוות של החברה נמצאו באגפים אחרים של הבית ובמבנים שנצמדו אליו והקיפו חצר גדולה.
  חשבתי שסבתא מתחכמת. הבית היה מלא וגדוש בבני משפחת פרידוב ובעסקים שלהם. ‏"זה הבית שלנו. סבתא. אנחנו בעלי הבית". ‏קולה של סבתא תמה היה רך וחזק. כמד היד שהחזיקה את ידי באחיזה עדינה אך איתנה. מפניה הרחבים ומעיניה הכחולות נשקפה תחושה של עוצמה ושל אהבה כאחת, כך לפחות הרגשתי אני, בן התשע. "לא פייבל, הבית הזה אינו שלנו".
  "תגיד לי", היא הצביעה עכשיו על ערוגות הפרחים היפים שהשתרעו לאורך אחד המחסנים, "של מי הגן הזה?". ‏"שלנו סבתא". "לא פייבל. אני מצטערת. גם הפרחים לא שלנו. ומה בקשר לחנויות האלה שם?". ‏מעבר לחצר נשקפה שדרה של בתי עסק, שהיו גם הם בבעלותה של חברת פרידוביץ. "שלנו". ‏"לא פייבל, לא שלנו". "מה זאת אומרת לא שלנו, סבתא? אני יודע שהחנויות שייכות לנו". ‏"לא, פייבל, החנויות לא שייכות לנו. מה יקרה אם הן יישרפו מחר בבוקר? ‏הממשלה יכולה להחרים אותן. כל העסק הזה יכול להיעלם. החנויות אינן שלנו".
  ‏"אהה!", הבנתי את העניין. "אני יודע מה שלנו, סבתא, אבא הסביר לי, הוא אמר לי שהדבר היחיד שיש לנו באמת הוא מה שאנחנו לומדים. הוא אמר שזה הדבר היחיד שחשוב. אפשר לקחת מאתנו כל דבר אחר, גם את הבגדים שעלינו, אבל אי-אפשר ‏לקחת מאתנו מה שאנחנו יודעים". העיניים הכחולות העמוקות של סבתא תמה בחנו אותי. "אתה יודע", אמרה כעבור דקה, "אפילו זה לא שלנו". ‏"למה זה לא שלנו, סבתא, ‏האם אני לא יודע את הדברים שלמדתי?‏". ‏"פייבל יקירי, עכשיו אתה יודע, אבל מחר אולי יתברר לך שאינך יודע. כמה דברים היו נכונים אתמול והיום הם נראים לנו לא נכונים?‏".
  התסכול שלי הגיע לשיאו. "אם ככה, סבתא, תגידי לי מה שייך לנו. יש לנו בכלל משהו?‏". ‏"כן, פייבל. יש לנו הרבה מאוד. אבל הדברים היחידים שהם שלנו באמת הם אלו שנתנו לאחרים עם כל הלב, הלחם שאנחנו שולחים על פני המים, כמו שכתוב בתנ"ך. זה כל מה שיש לנו באמת. אם אתה עוזר למישהו, אם אתה נותן לו משהו משלך, אף אחד לא יוכל לקחת ממך את הדבר הזה גם לאחר המוות".

באמצע שנת 2009 זומנה לי פגישה של עשר דקות עם פליקס, פגישה שהתארכה לשעה וחצי. בעשר דקות דיברנו על נושא טכני שהצגתי בפניו, ובשאר הזמן הזמין אותי לארוחה ושיחה בחדר האוכל במפעל ווישיי. באותה תקופה היו בעיתונים פרסומים על נשות האחים עופר, שנוסעות עם בואינג ללונדון לקנות נעליים ועל היאכטה המפוארת של שרי אריסון. פליקס אמר לי: "אתה רואה, אני עומד בתור לאוכל יחד עם העובדים. כולם מכירים אותי ולמרות זאת אף אחד לא מפנה את תורו". "זוהי הוראה מגבוה", התלונן בבדיחות. "אני אוכל את אותם שניצלים ספוגי שמן כמו עובדיי", נאנח, "מה אתה חושב, שלא יכולתי להרשות לעצמי טבח גורמה? או יאכטה מפוארת עם טבח גורמה?", שאל רטורית. פליקס סיפר לי על הסבתא שלו ועל המסר לחיים שהוא מקיים יום-יום. הוא אמר: "אני כבר מעל 80 ובטח לא אחיה לנצח, וגם אחרי שאמות, כל האימפריה שהקמתי, המפרנסת עשרות אלפי בתי אב - זה שלי!".