פרחי, כך קראתי לו בשנים האחרונות בחיוך משועשע. הוא לא כל-כך אהב את הכינוי בתחילה, אך בהמשך התרצה והרשה לי לנהוג בו כרצוני. רן כמעט גידל... אולי יותר נכון לומר - גדלתי בחסות המפרה ומרנינה של חברותנו, שהייתה בתכליתה שמחה צרופה.
הכרנו בשנת 2001 בעבודה משותפת במקור ראשון, הייתי אז תלמידת תיכון בת 16. מיד נחשפתי לכישורי התקשורת הבין-אישית של רן שהיו כל-כך אופייניים לו, כישורים שחצו בטבעיות נטולת מאמץ את כל מה שבדרך-כלל חוצץ בין בני אדם. לא אחת אמר לי באותה תקופה שאני מזכירה לו את עצמו בגיל העשרה, בטעמי, במחשבותיי ובאש שבוערת בעצמותיי לעשות למען העם והארץ. זה היה מרכז החיבור בינינו. רן פתח לי צוהר אל ניצני ההתחדשות הציונית והלאומית בעולם התרבות, האקדמיה, התקשורת והציבוריות הישראלית. ברבות השנים, שנינו, כל אחד בדרכו, שילבנו ידיים במסגרת מאמצים אלו.
בחסות האילן הפורה של חברותנו, חלפו עלי התיכון, הצבא, האוניברסיטה והשדה הציבורי. במקביל חלמנו על התחדשות של מוזיקה עברית טובה, על תקשורת לאומית הוגנת, איכותית ומשכילה, על הקמת בית מורשת נעמי שמר, על הטמעת תוכנית מורשת ישראל במערכת החינוך, על א"י, על שביליה, חורבותיה, מעיינותיה וגבינותיה.
לא משנה עד כמה עסוק היה בענייניו, תמיד היה לו רעיון מבריק לתרום לבעיה התורנית שניצבה בפני בשדה האישי, המקצועי או הלימודי. כמעיין שפע עושר רעיוני, יצירתיות, ידע חוצה גבולות, אנושיות וחן. יכולתי להתקשר לרן מכל מקום ובכל זמן, ובן-רגע להיכנס למרחב אחר בו דיבר אלי פתאום בקולו של ראש הממשלה, טומי לפיד או רפול, שורות מהגשש, מסיינפלד ומבדיחות יהודיות קלאסיות ריצדו במרחב, והכל בערבוביה מרהיבה וצבעונית.
"את מכירה את...", אמר ונקב בשמו של איזה סרט, ספר או אישיות היסטורית או מודרנית יוצאת-דופן. "לא", הייתי עונה בדרך-כלל. "את צוחקת, נכון?", לא התעייף להתפלא רן, ותוך דקות מספר כבר ידעתי מפיו כל מה שאפשר היה לדעת על העניין המדובר. אבל לכל זה מצאתי באינטראקציה בינינו יותר תחושת בית ממה שמצאתי בכל מקום אחר. אין אדם שחשתי לידו ולצידו כזו תחושה של נינוחות, פתיחות והבנה לא שיפוטית כמו עם רן.
"אני יודע לדובב", היה מעיד על עצמו בצדק, ומלבד השימושים העיתונאיים שעשה בכישרונו התרומי הזה, כל בן-שיח הפך למדובב. רן גרם לבן-שיחו לחוש עצמו כאדם המעניין ביותר עלי אדמות. כך פתח לא מעט מנעולים שעל סגור הפה ושעל סגור הלב. רן ידע עלי כל מה שהיה בכוחי לספר לו ואף על-פי כן הוא גילה אותי בכל שיחה מחדש. הוא היה מרותק לכל תמונה בחיי וצחק מבדיחותיי הבינוניות בצחוק מתרונן, משוחרר ומדבק. לא כל-כך בשל מעלותיי, אלא בשל מעלתו להסתכל בבני אדם בפליאה מתמדת.
בחודשים האחרונים אמר לי לא אחת שנבניתי, צמחתי והתפתחתי כאדם וכעת, כשכל שנות חברותנו פרוסות לפני, אני רואה בבהירות את חותמו ותרומתו לחיי ולאישיותי. על-אף ייסורי נפשו אל משפחתו, חבריו ומכריו, לא הייתה בו אלא אהבת חינם אקטיבית. נדמה לי שאהבה זו משתקפת כעת בעיני כל האנשים הללו, בדרך בה הם רואים את עצמם, את זולתם ואת ארצם, כי "הרי החיים יכולים להיות כל-כך יפים".
