רצח הילדה רוז פיזם והחברה הישראלית

פרשת הרצח של הילדה בת הארבע רוז פיזם באה לכאורה אל סיומה בעת שבית המשפט המחוזי גזר על מארי פיזם ורוני רון מאסרי עולם. אלא שנראה כי השתת העונשים הכבדים והמוצדקים על שני הנאשמים בפרשה, מאפשרת לנו כחברה להתעלם מהמציאות הקיימת בשנים האחרונות, בה עבירות נגד ילדים ואף מעשי רצח של ילדים קטנים הפכו לדבר שבשגרה ולא לאירוע נדיר וחד-פעמי. ההתעלמות הזו וההסתמכות על מערכת המשפט כפתרון למעשי זוועה כאלו, מעידה על השבר הערכי הגדול שבו מצויה מדינת ישראל. מחברה מחנכת לערכים המקרינה עוצמה ולכידות פנימית, הפכנו לחברה הססנית שבורחת מעימותים ושמעדיפה לעצום עין אל מול הרוע כל עוד הדבר אפשרי. אלא שעצימת העיניים הזו מאפשרת לעשבים השוטים שבינינו לגדול ולהפוך למפלצות אדם רצחניות. אין זה סוד שתופעות אלימות שלא נראו בעבר בישראל, החלו לחדור לא רק לפרהסיה הציבורית הכללית אלא גם לבתי הספר ולכל מערכת החינוך, כשמורים, עובדים סוציאליים ואף שוטרים מעדיפים פעמים רבות להתעלם מתופעות אלו שמא יבולע להם. הדוגמאות המוחשיות לכך הן תרבות השכרות הפראית שפשתה במדינה ישראל ושהפכה אותנו למקום השני בעולם לשתיינות בני נוער אחרי אוקראינה; חדירת הסמים לבתי הספר ולמקומות בילוי לגיטימיים אחרים, עד שהורה כבר לא יכול לדעת בוודאות אם ובאיזה מצב יחזור בנו מבילוי בפאב או עם חבריו לכיתה במסיבה פרטית בבית אחד התלמידים. כך נוצרת הידרדרות חברתית כללית המרסקת את כל האווירה המוסרית והאידיאית במדינה, כשבתוכה מתגלות לעיתים תופעות של ניצול ואינוס קטינים וקטינות, וכן גם לא עלינו מעשי רצח של פעוטות, כשהמוטיבציה לפשעים נוראיים אלו היא בחלק לא מבוטל של המקרים נובעת מאגואיזם טהור. אז נכון, פשעים נעשו גם בחברות ערכיות וגם מערכת חינוך טובה וחברה מחנכת אינן תמיד ערובה לאי-צמיחתם של כל מיני פסיכופטים וסוציופתים. אולם כשהמערכת החברתית הכללית בריאה ביסודה, גם אנשים אלו ממעטים לבצע פשעים מזעזעים, עקב הלחץ החברתי והתרבותי הכללי. הבנה פשוטה זו מחייבת את החברה הישראלית כולה ובעיקר את נותני הטון שבה באקדמיה ובפוליטיקה, לבצע עצירת חירום חברתית אמיתית שתוביל ליצירת אמנה חברתית מוסרית חדשה. נכון, הכוונה בדברים אלו היא לקבוע כללים ערכיים חברתיים שעולים בעוצמתם החוקית והמעשית על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וזכויות הפרט. חברה רשאית וחייבת לחנך את עצמה ולהציב מול פניה כל הזמן אידיאל מוסרי אליו היא שואפת ואותו היא רוצה לקיים. שהרי ללא אידיאל כזה, אפילו החברה האנושית הטובה בעולם תתדרדר במהירות לאנרכיה ולריקבון.