בחמישה חומשי תורה כתובים לא מעט סיפורים על אודות אירועים היסטוריים. בעבר עמדנו על כך שכל סיפור כזה נושא מסרים נצחיים, שעל כן נכתב בתורה שהיא נצחית. עם זאת, יש בתורה סיפורים - אירועים היסטוריים, שאנחנו לא כל-כך זוכרים ולעומתם יש סיפורים כאלה שאנחנו לא שוכחים. אחד מהם מסופר בפרשת השבוע שלנו, פרשת שְׁלַח-לְךָ. בכללות אפשר לומר שאנחנו זוכרים את הסיפורים, או נזכרים בהם, על-פי מידת התאמתם להקשר אקטואלי כלשהו. למשל, אירועים של מסירת נפש על קידוש ה' ר"ל, מעלים בזכרוננו את סיפור עקדת יצחק ותופעות של בגידה באחים מזכירות לנו את מכירת יוסף על-ידי אחיו. בסיפור של פרשת השבוע אנחנו נוטים להיזכר בהקשר של הפך אהבת הארץ, של הנכונות לוותר עליה לטובת חיים טובים מחוצה לה וכן הלאה, כל סיפור וההקשר האקטואלי שלו.
בעבר נהגו לומר שעבור הדרשנים המקצועיים, סיפורים אלו הם מקור בלתי נדלה לרעיונות דרשניים. לא צריכים להתאמץ יותר מדי, לחפש מסרים בפרשת השבוע של אותו שבוע, תמיד אפשר להתגלגל לסיפור של יוסף ואחיו או לזה של (הפרשה הבאה על אודות) קרח ועדתו ותמיד זה יהיה אקטואלי. מבחינה זו, פרשת המרגלים לא הייתה כל-כך נוחה לדרשנים, כי המאיסה בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לא הייתה מצויה כל-כך בעם ישראל וזה גם לא היה כל-כך אקטואלי בשנות הגלות הרבות. עם זאת, אולי יש סיבה פנימית ועמוקה יותר להימנעות מעיסוק בסיפור המרגלים, והסיבה היא הנגיעה האישית. תכף ננסה להסביר אבל קודם נצטט כמה פסוקים [במדבר י"ג]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. [ג] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ה': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.
נתבונן בפירוש רש"י: (ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים - לפי שלקתה על עסקי דִּבָּה, שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. עד כאן ציטוט מפירושו לפסוק ב', והנה ציטוט מפירושו לפסוק ג': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות; ואותה שעה כשרים היו. אנחנו רגילים לחשוב במסגרות, וממסגרים גם אנשים; בתודעתנו, יש צדיקים ויש רשעים, צדיק לא יכול להיות רשע וגם רשע לא יכול להיות צדיק בו-זמנית. או או, או שהוא צדיק או להפך. וגם, ההגדרות שלנו לתארים האלה אינן תואמות בהכרח את ההגדרות של התורה. כך יוצא שאנחנו מסתכלים על המרגלים ולא מבינים, צדיקים היו או רשעים? נדמה כאילו רש"י בעצמו תהה על כך בעקבות חז"ל והוא מצטט אותם כנ"ל. נראה שהדרשן המצוי העדיף לא להסתבך; הרי מהפרשה הזאת עולה שאפשר להיות צדיק אמיתי ובכל זאת ליפול בגדול, להרשיע. אם כך, זה יכול לקרות (ואולי קורה) גם לדרשן, אז עדיף לא לדבר בעניינים רגישים.
אנחנו נתעלם משיקולים של דרשנים וננסה להבין את הסיפור הזה יותר לעומק, כי דומה שבפנימיותו הוא אכן נוגע לנו מאוד, כאן ועכשיו. בתורת החסידות מעלים כאן כמה שאלות: מכיוון שהם היו צדיקים, ולא רק זה, אלא חשובי העדה ונשיאי העדה, מהו הטעם שלא רצו להיכנס לארץ? מה עוד שהיו שלוחים של משה ועובדה זו, שמשה בעצמו מינה אותם לשליחים, מלמדת על רום מעלתם. ובנוסף, הליכתם לארץ בשליחותו של משה הייתה אמורה לפעול בהם עילוי נוסף מעבר למדרגתם הקודמת, ונראה שאכן פעלה בהם עילוי, שהרי באו ודיווחו כי (...) בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא (...). מכאן היו יכולים להמשיך ולומר כמו שאמרו יהושע וְכָלֵב (פרק י"ד): (...) טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. [ח] אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה'--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אלא שהם בחרו לומר לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. ואת התפנית הזאת אנחנו מנסים להבין.
מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שהיא הנותנת, דווקא מפני גודל מעלתם הם לא רצו להיכנס לארץ. מדובר בדור של יוצאי מצרים, של אלה שזכו לקריעת ים סוף ולמתן תורה בהר סיני, מעמד שהעלה את כל הנוכחים בו למדרגה רוחנית נעלית ביותר. בדור הנעלה הזה, היו הם נשיאי העדה; וכל-כך גדלה מעלתם עד שנבחרו על-ידי משה בכבודו ובעצמו להיות השליחים של כלל ישראל בהכנת הרקע לעלייה לארץ. וכאמור, עצם הבחירה של משה בהם, מעידה על מעלתם ומילוי השליחות פעל בהם עילוי גדול עוד יותר. ודווקא משום כך הם העדיפו להישאר במדבר ולא רצו להיכנס לארץ. כי מהסיור שלהם בארץ הם הסיקו שכניסתם לארץ תגרום להם ירידה רוחנית ניכרת, ומזה הם רצו להימנע.
המעשה חשוב יותר מהכוונה המרגלים ראו שהכניסה לארץ מחייבת התעסקות יומיומית בדברים גשמיים וחומריים וזה לא התאים להם. בקבלה כתוב ששורש הנשמות שלהם היה מעולם המחשבה (או הדיבור) ולכן חשבו שלא מתאים להם להתעסק בדברים גשמיים, בעולם המעשה, כי התעסקות כזאת תוריד אותם ממדרגתם הנעלית בעולם המחשבה והדיבור. אומנם ההתעסקות הזאת אמורה להיעשות בציווי של הקב"ה [ויקרא כ"ה]: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, ותכליתה של העבודה הזאת היא להעלות את החומר לקדושה, לברר את הטוב מהרע ולזכך אותו, אבל שש שנים רצופות של התעסקות בעניינים גשמיים וחומריים, זו סכנה רוחנית ממשית לדעתם. ועל כן מסקנתם הייתה כי לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת.
אמנם כתוב בהמשך: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת לַה', אבל קודם לאותה שנה שביעית שאמורה להיות מוקדשת לה', להתעלות בקדושה, צריכים לעבור שש שנים של ירידה רוחנית קשה; ומי מבטיח לנו שאחרי הירידה במשך שש שנים, נצליח לשוב ולהתעלות בשנה השביעית? ובכל זאת, מדובר בצדיקים כאמור, וכאן הרי מדובר בציווי של הקב"ה לזרוע וכו', איך יקיימו את הציווי הזה בלי לעלות לארץ? גם לזה יש תשובה; הרי כל המצוות קיימות גם במחשבה ובדיבור; הם ילמדו לעומק את ההלכות של עבודת הארץ, של המצוות התלויות בארץ, אפילו יעמיקו ללמוד את טעמיהן הפנימיים של אותן הלכות ובכך, לא רק שיצאו ידי חובה, אלא שתהיה להם המעלה הכפולה של לימוד תורה בדיבור ומחשבה וגם המעלה של ארץ ישראל. שהרי לימוד מצווה כלשהי בתורה מחבר את הלומד אל אותה מצווה וכאילו קיים אותה בפועל.
ומכיוון שזו הייתה הנחת היסוד שלהם, הרי כל הסיור שלהם בארץ היה כפוף לאותה הנחה של העדפת עולם המחשבה על עולם הדיבור ומלכתחילה לא הייתה להם כוונה להביא דיווח ענייני ומאוזן. וככל הנראה, זהו הפירוש הפנימי לפירושם של חז"ל [סוטה לד] לפסוק: [כו] וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-מִדְבַּר פָּארָן--קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ. פירוש המצוטט ברש"י: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ, מהו וַיֵּלְכוּ - להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה: בפסוק הקודם כתוב: [כה] וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. אז בשביל מה מזכירים בשלב הזה את השלב של וַיֵּלְכוּ? אלא, אומרים חז"ל, בכך רומזת לנו התורה שהכישלון של המרגלים נבע מהנחת יסוד שגויה, הנחת יסוד שליוותה אותם כבר ביציאתם לדרך.
מסתבר אם כן שהמרגלים לא היו כאלה רשעים. אולי אפילו להפך, ודווקא בגלל שהיו במדרגה רוחנית נעלית כל-כך, הם נפלו. הטעות שלהם הייתה בכך שלא ראו את המעלה המיוחדת שיש בירידה לעולם המעשה דווקא, כי זה מה שהקב"ה רוצה, שכן זוהי תכלית הכוונה שלו בבריאת העולם. כדי לראות את המעלה הזאת, הם היו זקוקים לגילוי אור ממדרגה נעלית ביותר, וזהו מה שאמרו להם יהושע וכלב: טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. שתי פעמים מְאֹד, למעלה מהעבודה שבעולם המחשבה ולמעלה מהעבודה שבעולם הדיבור. בכוחה של העבודה שלנו בעולם המעשה לגלות את פנימיות התענוג העליון, שעל כן ממשיכים יהושע וכלב ואומרים: [ח] אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה'-וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ, חֵפֶץ זו מדרגה של פנימיות הרצון, שפנימיות הרצון העליון היא שנתעסק עם הארציות דווקא ונעלה אותה לקדושה, שלא נישאר בעולם המחשבה והדיבור. אומנם כדי שנדע כיצד לעשות זאת, צריכים כמובן לעסוק בתורה גם במחשבה ובדיבור, אבל התכלית היא שנרד לעולם המעשה ונעלה אותו לקדושה.
הנה כי כן, פרשת השבוע מספרת לנו על אנשי מעלה אמיתיים שהיו להם כוונות טובות מאוד, רצו לשמור על דבקות הכי נעלית בה' יתברך; ולמרות זאת, לא רק שנפלו בעצמם, גם התגלגל על ידם נזק קשה מאוד לכל העם. שהרי פעילותם התפרשה כמרידה בה', חד וחלק; ה' רוצה עבודה בעולם המעשה והם, לא רק שמעדיפים להישאר בעצמם בעולם המחשבה אלא שעוד מסיתים את כל העם להצטרף אליהם בדרישה להישאר בעולם המחשבה. התוצאות היו קשות מאוד כידוע: [כח] אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי-אָנִי נְאֻם-ה', אִם-לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי: כֵּן, אֶעֱשֶׂה לָכֶם. [כט] בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. [לד] בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם--יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם, אַרְבָּעִים שָׁנָה; וִידַעְתֶּם, אֶת-תְּנוּאָתִי. [לה] אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי, אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ.
נו, כדאי מאוד לספר את זה לכמה אנשים אצלנו; כוונות טובות, ואפילו ממניעים נעלים ביותר, אינן מספיקות, חשוב שהמעשה יהיה נכון.