אוניברסיטת בן-גוריון בנגב איבדה את הלגיטימיות שלה

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב איבדה זה מכבר את הלגיטימיות שלה לקבל תקציבים מקופת הציבור. היא גם אינה ראויה עוד לקבל תרומות מיהודים ברחבי העולם. החופש האקדמי, שעליו נלחמת רבקה כרמי, נשיאת המוסד האקדמי הנקרא על שמו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, ומי שהכריז קבל עם ועולם שזו תהיה מדינה יהודית, ביתו הלאומי של העם היהודי, הפך זה מכבר תחת ניהולה לפארסה נלעגת. קבוצה של מרצים, ארכי-ניהיליסטים, כמו ניב גורדון ואייל ניר, הפכו את הקמפוס האקדמי שבו הם מרצים לקרש קפיצה להפצת דעות מטורפות בעליל. אין בינם לבין מה שרבים אוהבים להכתיר כ'חופש אקדמי' ולא כלום. זה, אולי, משהו שכרוך בפגם גנטי שיש בעם היהודי מאז לידתו. שונאיו ומחריביו יוצאים ממנו. אינני מכיר את אייל ניר - אבל את ניב גורדון אני מכיר גם מכיר. המדובר במי שאינו מדיר את דבריו מאתרים אנטישמיים ברחבי העולם. אין אתר מכחיש-שואה שאינו שמח לפרסם את דבריו. מאמרי השיטנה שלו מתקבלים בברכה באתרים פרו-נאציים. הוא-עצמו דוגל, כמובן, בחופש הדיבור, אבל כאשר פרופ' סטיבן פלאוט, מאוניברסיטת חיפה, ראה בו, במאמר שהוא פירסם, חבר מן המניין במעין 'יודנראט' עכשווי הוא מיהר להגיש נגדו תביעה בגין הוצאת שם רע. ניב גורדון לא אהב, משום מה, את ההשוואה לאותה קבוצה של יהודים שהפכו את עצמם בימי הנאצים למשתפי פעולה עם מחריביה של יהדות אירופה. אבל האמת ניתנת להיאמר: ניב גורדון גרוע בהרבה מאנשי היודנראט הידועים לשימצה. אלה, כנראה, ניסו לפעול בעיתות של אי-ודאות, בעת מלחמת העולם השנייה, מתוך תקווה להציל, אולי, יהודים רבים ככל הניתן, בעוד שניב גורדון עושה את מעשיו ביודעו במפורש שמעשיו ומאמריו מחבלים בעצם יכולתה של מדינת ישראל לשרוד בעולם שבו עשרות מדינות מוסלמיות מבקשות את נפשה. החרמות שהוא תומך בהם על מוסדות אקדמיים, או הקריאה שלו להעמיד לדין פלילי ראשי ממשלה או קציני צבא, אם להזכיר רק מקצת מדברי הנאצה שהוא שופך באתרי הזבל ברחבי העולם, תורמים לא-מעט לבידודה של המדינה היהודית במסווה של הגנה על זכויות-כביכול של 'פלשתינים'. אלה הם פגמים מולדים בניב גורדון. הם ניתנים, אולי, לריפוי, או לסילוק חלקי, אבל ניב גורדון לא רוצה בכך. הוא שמח להתבוסס במי המדמנה של שינאה עצמית ובעיקר הוא שמח להביך את המוסד האקדמי שבו הוא מרצה ושבשמו הוא מופיע ברחבי העולם, שכן לכל שונאינו אין נכס חשוב יותר מאקדמאי ישראלי שיוצא נגד מדינתו. אינני מציע, כמובן, לנקוט בהליך כלשהו, פלילי או אחר, נגד ניב גורדון או אייל ניר. אבל האוניברסיטה שנושאת, לדעתי, לשווא את שמו של דוד בן-גוריון צריכה לעשות משהו. לעשות - או לחדול מלהתקיים כמוסד ציבורי היונק את תקציבו מכיסו של כל אחד מאיתנו.