נודע לכולנו מכותרות העיתונים (17.6.11) כי הפרקליטות החליטה להעביר קו מאוד ברור בין אירוע מביש לבין אירוע פלילי. הכוונה היא להרשעת שני החיילים – עדן אברג'יל, שהצטלמה בסמוך לכפותים פלשתינים; ולחייל שראה לנכון לתעד את ריקוד המקרנה שביצע מאחורי כפותה פלשתינית. עם כמה שההפרדה בין אירוע מביך לבין אירוע פלילי היא קריטית בהיבט של הפרקליטות, בהיבט של צה"ל לא צריכה להיות כל הפרדה: שני החיילים צריכים להיענש בחומרה רבה.
בהתייחסי לאירועים המדוברים, כוונתי כמובן לאירועים שהגיעו לכותרות כל העיתונים בישראל, אם לא בעולם כולו. תחילה עם עדן אברג'יל, שראתה לנכון לפרסם את תמונותיה בצמוד לכפותים פלשתינים בדף ה"פייסבבוק" שלה. אחר-כך, ממשיכים עם חייל אחר, שראה לנכון לרקוד מסביב לכפותה פלשתינית אחרת לצלילי מוזיקה ולפרסם את הסרטון ביו-טיוב.
לפי עיתון "ישראל היום", ביצעה הפרקליטות הפרדה בין שני האירועים: בעוד שהאירוע של עדן אברג'יל חמור ומביך, לא קיימים בו אקטים פליליים. לעומת-זאת, באירוע של החייל האחר קיימים אלמנטים פליליים המצדיקים הגשת כתב-אישום של הפרקליטות. על-כן, אציין כי בלי כל קשר לאמירותיה המקצועיות גרידא של הפרקליטות בנדון, בהיבטים הצבאיים מדובר כאן בשני אירועים חמורים מאוד.
איפה המפקדים ואיפה קצינות החינוך? חשוב להבין כי חברת צה"ל נפרדת מחברות אזרחיות רבות דווקא על הערכים עליהם היא מושתתת, עליהם אסור לוותר כלל. הם חלק מהותי מהחברה, ממש דם מדמה. בעוד חברות אחרות מוכנות לוותר על ערכיהן האנושיים/מערכתיים/חברתיים בעבור חופן עדשים, כל אלו שלובשים מדים במדינה מחויבים לייצג חברה גדולה בהרבה: מדינת-ישראל. הנ"ל בא לידי ביטוי בכל המשתמע מכך. זו הסיבה שאסור בשום פנים ואופן שהמפקדים בצבא יידעו לעבור לסדר היום על אירועים אלו. כאן אין מקום לבצע הפרדה בין אירוע מביך לבין אירוע פלילי. שניהם אירועים פליליים וחמורים, ולו רק בכך שעברו על ערכים להם מחנכים את כלל חיילי צה"ל, ביניהם טוהר הנשק.
השפלה שכזו, אין לה מקום בצבא, לא רק משום שהתדמית של מדינת-ישראל בעולם לא טובה גם ככה (לפחות כך טוענת עדן אברג'יל). אין לה מקום, משום שנשאלת השאלה היכן היו מפקדיהם של החיילים באירועים מעין אלו? היכן הם שיעצרו אותם מלבצע את הדבר, וידאגו להעביר להם מערך שיעור על טוהר הנשק? היכן קצינות-החינוך האמונות על נושא הערכים בצה"ל?
זו הסיבה שבעיניי אל לנו – הן כאזרחים והן כמפקדים בצה"ל (לפחות חלקנו) – לעבור בשתיקה על התנהגותה של אברג'יל ושל החייל האחר. מלבד העונש לו אחד מהם יזכה מטעם הפרקליטות, יש לדאוג להעניש את שניהם באופן המשמעתי החמור ביותר הקיים בצה"ל. וישנן אינספור דרכים לדאוג לכך; למרות שחרורה של אברג'יל מן הצבא (בכבוד, יש לציין), יש לדאוג להשיבה למילואים ולו רק כדי לדאוג שתעלה למשפט צבאי תקני. כנ"ל גם לגבי החייל האחר, שעוד משרת בצה"ל כיום.
מלבד זאת, על כלל המפקדים בצה"ל לערוך עם עצמם דין-וחשבון בעקבות אירועים שכאלה. עלינו לשמור על צלם-אנוש גם כאשר אנו מתעסקים באוכלוסיות שאולי אינן מקפידות על כך בעצמן. עלינו לחנך את חיילינו בצלמנו, ולהענישם בחומרה כשאלו נמנעים מללכת בדרך המלך. החינוך הוא אלמנט חשוב ובלתי-נפרד בהתנהלותם של מפקדים, ואם הוא טוב – החיילים יידעו ללכת בעקבות מפקדיהם ובעקבות הערכים אותם הם מעניקים להם.
לסיכומו של עניין, אל לנו לתת לגברת אברג'יל לפטור אותנו בדיון על עונשה, בכך שזו טוענת כי חוותה שנה קשה בחייה בעקבות הפרסומים של תמונותיה. על-אף החינוך האכזר לו זכתה מן הגורל ומן החיים, עלינו – הן כאזרחים והן כמפקדים – לדאוג לכך שגם אם זו לא תיענש באופן פלילי על מעשיה, היא תדע לתת את הדין והחשבון לגוף שתחת חסותו ביצעה את שביצעה: צה"ל. לא כך חינכנו את ילדינו וחיילינו, וכמפקד לשעבר תחושתי שמדובר בסוגייה פיקודית שאל לנו לתת לה לעבור ליד האוזן כי אם לדעת לחסלה, במלוא מובן המילה.
