היוזמה הסעודית: הברווזון המכוער - אגדה מודרנית

וכאן קרה הבלתי צפוי. בניגוד לתחזיתו של סיגמן, ממשלת ישראל בראשותו של שרון לא דחתה את ההצעה הסעודית. אומנם בירושלים לא יצאו במחולות המחניים, אבל שרון הצהיר שהוא רואה אותה כדבר חיובי ואף הציע לקיים מיד פגישה לדיון בפרטי היוזמה, פגישה אותה שרון היה מוכן, על-מנת למנוע מבוכה מהסעודים, לקיים בסודיות רחוק מעיני התקשורת. הדברים נאמרו בגלוי, בעת דיון בכנסת. עולמם של הסעודים חרב עליהם והם לא ידעו את נפשם מרוב בהלה. לסיגמן הייתה עכשיו בעיה אמיתית - זה לא היה מה שהוא רצה, אבל זה מה שיצא. במאמץ נואש להציל את מעמדו כמומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון, סיגמן פסק ממשלת ישראל דחתה את היוזמה הסעודית!. ואיך הוא הסביר את הצהרתו של שרון? ישראל ידעה שהסעודים לעולם לא יסכימו להיפגש עם ישראלים. להציע תוכנית שלום ולסרב להיפגש עם הצד השני לדון בה נשמע לא כל כך הגיוני, אבל בבזאר השלום של המזרח התיכון הכל הולך. חוץ מזה תמיד אפשר לטעון שלסעודים אין שום סיבה להיפגש עם ישראלים על-מנת לדון בתוכנית שהוצעה לתום פרידמן מהניו-יורק טיימס. לפרופסור המומחה מהטלוויזיה, שמעון שמיר, עמדה דומה. ראש המוסד לשעבר אימץ אותה גם כן. כמו שהיינו מגלגלים בלשוננו כשהיינו ילדים - גנן גידל ברווז בגן, ברווז גדול גדל בגן. לסיום, הערה אחת לגבי כותרת המאמר. באגדה לילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן מסופר על ברווזון מכוער. הברווז המתואר כאן הוא לא רק מכוער, הוא גם צולע, כי אין לו רגליים. יש לו כנפיים ולכן הוא יכול לעוף, אבל על הקרקע הוא לא יכול לעמוד.

הצטרפותו של מאיר דגן לעדר הברווזים המגעגע בוקר וערב "יוזמת שלום", על דבר שלא היה ולא נברא (מתוקף תפקידו, מאיר דגן צריך היה לדעת יותר טוב מכל אחד אחר שאין ביוזמה הזאת ואף פעם לא היה בה כל ממש), מצדיקה תאור חוזר של השתלשלות העניינים כפי שהם קרו בפועל. עם זאת, הסיבה העיקרית לכתיבת המאמר היא ראיון שהתקיים בטלוויזיה על הנושא בתגובה לדבריו של מאיר דגן, ששודר ב-3 ביוני. המרואיין היה פרופסור מכובד, פרופסור המקובל כמומחה בה' הידיעה למזרחנות ולעולם הערבי, אדם בעל שליטה מלאה בשפה הערבית. בראיון, הפרופסור התבטא ש"היוזמה הסעודית" היא ההצעה הטובה ביותר שישראל קבלה אי פעם ושחבל שהיא דחתה אותה (הפרופסור כלל לא התייחס לזכות השיבה, כך שלא כל כך ברור מה בדיוק ה"טוב" שהוא רואה ביוזמה הזאת). במהלך הראיון המראיין הביא הקלטה מהדיון שהתקיים בכנסת בעקבות הפרסום של היוזמה (יוזמה לא הייתה, אבל פרסום עליה היה גם היה, כפי שיתואר להלן), בו אריק שרון אמר שהיוזמה מכילה "יסודות חיוביים" והוא מוכן להפגש עם כל מנהיג ערבי בכל מקום שהערבים יבחרו על-מנת לדון בפרטים. המראיין אמר לפרופסור "הנה, ישראל קבלה את ההצעה". הפרופסור השיב "לא, לא. ישראל דחתה את היוזמה". כמו שנאמר מכלל הן הוא שומע לאו. החיוך הממזרי על הפנים, הארשת המתנשאת והטון הזלזלני, מותירים משמעות אחת בלבד לדברי הפרופסור הוא [שרון] יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל מה שקובע זה מה שאני אומר שהוא אמר. אינני יודע מה אותו פרופסור חושב על ציבור הצופים, אבל לא נראה לי שהוא מעריך במיוחד את יכולת ההבנה שלהם. דורות של סטודנטים קבלו את השכלתם מפיו של הפרופסור הזה. את התוצאה ראינו בשדרות רוטשילד לא מזמן.

לסיפור יש המשך. תום פרידמן איננו היחיד המעמיד את עטו לשרות הממלכה. יש יהודי טוב אחר, בשם הנרי סיגמן (Henry Siegman), שגם הוא עוסק במתן שרותים דומים לסעודים. סיגמן הוא עמית מחקר במועצה ליחסי חוץ (CFR - Council on Foreign Relations) - מכון חשיבה (Think tank) הקיים כבר הרבה שנים בניו-יורק, עם משרדים בוושינגטון. ע"פ אתר האינטרנט של המכון סיגמן הוא מומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון (A foremost expert on the Middle East peace process). ראוי לציין שסיגמן הוא הרבה יותר "ביקורתי" מתום פרידמן (אני מתבטא כאן בעדינות) כלפי מדינת ישראל וממשלותיה - לא רק אלו המתוייגות כימניות. כמו תום פרידמן, גם סיגמן היה ער למצוקה התדמיתית אליה נקלעו הסעודים בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים. הוא לא המתין להזמנה מיוחדת לבוא ולהציע את שרותיו. לא ברור אם היה תאום בין סיגמן ופרידמן. מניתוח הארועים שלאחר מעשה, כנראה שאת רעיון יוזמת השלום הגה לראשונה סיגמן. אינדיקציה לכך היא העובדה שעוד לפני שהדיו יבש על מאמרו של פרידמן, סיגמן יצא עם מאמר "המשך" הקורא לממשלת ישראל ל"הרים את הכפפה" תום פרידמן במאמרו, בצניעותו האופיינית, מרמז שלו מגיעה זכות הראשונים על הרעיון. לסיגמן היה ברור שבעיקבות מגה-פיגוע תדרש מגה-תגובה מצד הסעודים על-מנת להציל את תדמיתם. על-מנת ל"הכשיר את הקרקע" ולנטרל את המציאות שעבור הסעודים כל מעשה, או מחווה, או אפילו סתם דיבורים שיכולים להתפרש כהכרה ב"ישות הציונית" הוא אבי אבות הטומאה, סיגמן מתאר במאמרו מציאות אלטרנטיבית. עולם בו אף לא אחד מבין המנהיגים הערביים האחרים כואב את מצוקתם של הפלשתינים יותר מנסיך הכתר. סיגמן "שוכח" להזכיר שרגישותו של נסיך הכתר לסבלותיהם של הפלשתינים מתבטאת בחוק מיוחד האוסר על מתן אזרחות סעודית לכל מי שמוצאו מפלשתינה כולל צאצאיו לדורי דורות וכן כאלה שנישאו לאזרחים סעודיים. יתרה מזאת, בעולמו של סיגמן נסיך הכתר "מת" להכיר במדינת ישראל ולכונן עמה יחסים תקינים. כל מה שנדרש מישראל זה לחתום על הסכם שלום שיראה "צודק" עם הפלשתינים (a peace treaty with the Palestinians that is seen as just). נו טוב, מומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון. לא חסרים כאלה בקרב הציבור האינטלקטואלי במדינת ישראל. הסעודים לא מיהרו לקנות את רעיונו של סיגמן, למרות שהם היו מודעים לחומרת מצבם. אבל לא אדם כסיגמן יאמר נואש. לא בכדי הוא נושא את התואר מומחה מהמעלה הראשונה לתהליך השלום במזרח התיכון. למארחיו הוא הסביר שנקיטה ביוזמת שלום איננה כרוכה בשום סיכון עבורם כי ההצעה תדחה ממילא ע"י ממשלת ישראל וכך ישראל תראה כ"סרבנית שלום" והם יצאו נשכרים. נשארה בעיה אחת - איך, ולא פחות חשוב, למי מגישים את ההצעה. אחרי ככלות הכל מגעים ישירים או עקיפים עם ממשלת ישראל הם בחזקת תועבה וחל עליהם איסור חמור ביותר. הפתרון אותו הציע סיגמן - הודעה לעיתונות. אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, כי הודעה לעיתונות מטעם גוף רשמי סעודי עדיין עשוייה להתפרש כהכרה ביישות הציונית. ואז צץ במוחו של סיגמן רעיון גאוני - פרידמן! אני מסופק אם סיגמן שמע על אורי זוהר, אבל הראש היהודי ממציא לנו פטנטים ואין חולק על כך שפרידמן הוא פרידמן, מה יש לדבר, ופרידמן תמיד הוא הטוב ביותר! אם תום פרידמן ידע שתפקידו בכל הסיפור הוא בסך-הכל זה של בלדר פאסיבי להפצת מידע מטעה (disinformation) או לא, זו תעלומה. ככלל, מתוקף מעמדו כפונדיט הראשי ( opinion monger - Pundit או מחרחר דעות ) של הניו-יורק טיימס, פרידמן אינו נוהג לחלוק עם אחרים את הכבוד והיוקרה המתלווים לפרסום של סקופים מהסוג הזה. הוא גם לא אוהב להיות "כינור שני" בתזמורת.

ההונאה התקשורתית המכונה יוזמת השלום הערבית (Arab Peace Initiative - API) או יוזמת השלום הסעודית, כפי שהיא נקראה בגילגול המקורי, מלווה אותנו כבר כמה שנים. למרות שמדובר בברווז עיתונאי (Canard) גרידא, הנושא מסרב לרדת מסדר היום וחסידי תאוריית סרבנות השלום הישראלית חוזרים ומעלים אותו מחדש פעם אחר פעם כחיזוק לעמדתם. האחרון שהתברווז ( להתברווז בהשאלה מהמושג להתקרנף, הלקוח מהמחזה יוג'ין יונסקו), הוא מי שעמד עד לפני זמן קצר בראש המוסד, מאיר דגן. המעבר למעמד של "בדימוס" כרוך בחבלי הסתגלות שלא כל אחד מצליח להתמודד אתם. השינוי החד ממעמד של איש מעשה הנמצא במרכז העניינים, אדם שעל פיו יישק דבר, למעמד של עייצ'ס גייבר או, בהשאלה מבדיחת הציפורים מתקופת הצנע, מעמד של "יועץ לציפורים" - ירצו, ישמעו בקולו; לא ירצו, לא ישמעו פועל כמו טיפול בהלם. לא כל אחד יכול לבלוע את זה בשקט. רבים מבין ה"בדימוסים" מנסים את כוחם - בקולי ישמעו גם אם לא ירצו. התופעה הזאת הידועה בשם תיסמונת למ"ך (למ"ך - מלשון לא מנכ"ל כבר, או The ex-executive syndrome), לא פסחה גם על מאיר דגן. בכינוס באוניברסיטת ת"א הוא הצהיר כי על ישראל היה לקבל את יוזמת השלום הסעודית. לזכותו יאמר שבניגוד למה שהיה מקובל בתקשורת עד היום, הוא לא התעלם מכך שנכללה בה גם זכות השיבה, מה שלדבריו לא היה טוב לישראל. האיש עוד לא עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה, אבל הוא כבר מפגין יכולת לוליינית של להיות בעד [היוזמה הסעודית] ובו בזמן להסתייג ממנה, אבל לא עתידו הפוליטי של מאיר דגן הוא הנושא כאן.

לגופו של עניין, המעשה נשמע יותר כמו מעשיה מסיפורי אלף לילה ולילה מאשר כתבה עיתונאית רצינית. מעיתונאי ברמה של תום פרידמן ניתן היה לצפות שהוא ישאל את נסיך הכתר מי הסמיך אותו להתחייב בשם כל מדינות ערב אם הוא לא דבר עם מנהיגים ערביים אחרים על כך אף פעם? יותר מאוחר, בשנת 2007, הליגה הערבית החליטה ל"אמץ" את התוכנית הסעודית והפכה אותה ליוזמת שלום ערבית (API - Arab Peace Initiative). אבל באביב 2002, כאשר הברווז נולד, עצם קיומה של היוזמה היה בחזקת סוד. למעט שני המשוחחים אף אחד לא ידע עליה ומה יש בה. ואכן, החלטת הליגה הערבית מתייחסת אך ורק למאמר של תום פרידמן בניו-יורק טיימס. את "היוזמה הסעודית" המקורית אף אחד לא ראה - כי אין ואף פעם לא הייתה חיה כזאת. גישתו של נסיך הכתר הסעודי הוכיחה את עצמה. ל"יוזמה" היו הרבה קונים. היא נמצאת עד היום בראש רשימת רבי המכר בבזאר השלום המזרח תיכוני. והעיקר - מעמדה של סעודיה כמישטר מתון ובעלת ברית נאמנה של ארה"ב קבל רהביליטציה. מטרת התרגיל הושגה.

ראשיתו של סיפורנו בחודש פברואר של שנת 2002. עוד לא מלאה מחצית השנה לפיגוע ה-11 בספטמבר, והציבור האמריקני טרם התאושש מהגילויים על "תרומתה" של סעודיה לאירוע. בקרב שלטונות הממלכה הסעודית שוררת מבוכה. איך יוצאים מהבוץ? איך משקמים את התדמית של "בעלת ברית נאמנה"? אבל לא צריך להתייאש. נמצא לסעודים גואל. יהודי טוב בשם תום פרידמן, עיתונאי צמרת בעל טור בעיתון היוקרתי ניו-יורק טיימס, בא לבקר בממלכה. הביקור התקיים במסגרת ניסיונם של הסעודים להסביר את עצמם יותר טוב לעולם (part of the Saudi opening to try to explain themselves better to the world). במהלך הביקור, אחרי ארוחת ערב דשנה, כשהוא יושב בהסיבה עם נסיך הכתר ליד השולחן, תום פרידמן מחליף דעות עם מארחו על דא ועל הא, מה שמכונה בעגה המקצועית small talk. מן הון להון, השיחה מתגלגלת לסכסוך הישראלי פלשתיני בו, בעיניהם של פרידמן ובן שיחו, תדמית המחבל המתאבד איננה נתפסת בהכרח כדבר שלילי. נסיך הכתר לא נזקק לפרשנות מיוחדת כדי לתפוס שהחלפת הנושא איננה מקרית. השימוש בבעיה הפלשתינית כאמצעי להסחת הדעת (WMD - Weapon of Mass Distraction) הוא דבר מקובל בעולם הערבי. כל המשטרים הערביים, בהם הנתינים מוחזקים בתנאי דיכוי, מצוקה ומחסור מחפירים, מחזיקים מעמד בזכות זה שהשליטים משתמשים בבעיה הפלשתינית כשסתום לשחרור לחצים. המצב אינו שונה בסעודיה. זה היה רק הגיוני שנסיך הכתר ישאל את עצמו למה מה שעובד בבית לא יעבוד באותה מידה בקרב הציבור האמריקני? אחרי ככלות הכל, בעבר, לסעודים לא היה כל קושי למכור באמריקה את התדמית של משטר מתון ובעלת ברית נאמנה. אומנם הפעם היה מדובר באירוע החורג מה"נורמה", אבל עם חשיבה יצירתית גם לזה יימצא פתרון. וכך נולד הרעיון. יותר מכל ארץ ערבית אחרת הסעודים ידועים בסירובם לקיים כל מגע הנגוע בסממנים ישראלים או יהודיים. זה כולל אנשים, סחורות ומוצרים. הייתה לסעודים בעיה קשה מאוד עם הנוכחות הצבאית האמריקנית בתקופת מלחמת המפרץ, כי בצבא האמריקני משרתים גם יהודים. אחרי שהם ניסו ונכשלו לאסור על שיתוף יהודים בחיל המשלוח, הם אימצו גרסא מקומית של מדיניות don't ask, don't tell. למעט מספר קטן של "יהודי חצר" כמו תום פרידמן ויחצ"נים אחרים (ראה להלן), יהודי אינו רשאי לדרוך על אדמה סעודית, אפילו לא כתייר. כפי שצוין לעיל, הפיגוע במגדלי התאומים לא היה מה שהוא שגרתי, והא חייב לפיכך אמצעי נגד בלתי שגרתי. אחרי שצ'ק של 10 מיליון דולר נזרק לפח ע"י ראש עיריית ניו-יורק, ג'וליאני, היה ברור לסעודים שדרוש צעד קצת יותר דרמטי. וכך, ב"מזל תאומים", נולדה יוזמת השלום הסעודית. מי שמעוניין בפרטים נוספים על אותה פגישה היסטורית, יכול למצוא אותם כאן: (קישור). זה לא סוף הסיפור, חשוב להבהיר שאין ולא הייתה יוזמה או הצעה או תוכנית לשלום, לא סעודית ולא ערבית. שום נציג סעודי, או ערבי, או פלשתיני רשמי לא הציג מעולם הצעה כזאת. כל מה שגרם להתרגשות הרבה באותם ימים היה מאמר מערכת של תום פרידמן שהתפרסם בניו-יורק טיימס מה-17 בפברואר 2002 - הקישור לעיל. במאמר מסופר על תוכנית לשלום החבויה במגירה במשרדו של נסיך הכתר. אין הרבה פרטים במאמר, אבל ממה שתום פרידמן מתאר זאת הייתה גירסא ממוחזרת של כל הדרישות שממשלות ערב העלו חדשות לבקרים מאז תום מלחמת ששת הימים. החידוש היחיד, אם מקבלים את דברי פרידמן כפשוטם, היה שאם מדינת ישראל תמלא את כל מה שנדרש ממנה ע"פ החלטות האו"ם מדינות ערב תהיינה מוכנות לדון בקיום יחסים דיפלומטיים ולהכיר בה. לזכותו של תום פרידמן ייאמר שהוא אף פעם לא טען שהוא ראה גירסא כתובה של התוכנית הזאת. הוא רק שמע על קיומה מפיו של נסיך הכתר. בקיצור - ברווז עיתונאי לכל דבר. דיון מלא וניתוח מפורט של ההבטים השונים של "יוזמת השלום" הזאת אפשר למצוא בעקרונות להשכנת שלום (The Principles of Peace Making) מאת ריצ'רד הולברוק (Richard Holbrooke) מה-4 ביוני, 2004.