מחשבות בענייני דיומא

הרמטכ"ל: יזכור אלוהים הדיון הציבורי בנושא הפתיח לתפילת "יזכור" משקף בצורה הטובה את משמעות הסיסמה "מדינה יהודית ודמוקרטית", ואת הסתירה בינה לבין המציאות. ההחלטה לשנות את הפתיח מ"יזכור עם ישראל" ל"יזכור אלוהים" מקוממת רבים וטובים. אנשים אלה אינם שואלים כיצד נשכחו המיעוטים שבקרבנו, שאיבדו גם הם בנים רבים על מזבח המולדת. האם תפילה ממלכתית לזכר הנופלים יכולה, וצריכה, להכיל רק את "עם ישראל"? האם אזרחי המדינה הדרוזים, הפלסטינים והבדואים - אינם זוכרים את מתיהם? לא רק בחייהם נחשבים בני המיעוטים במדינתנו "היהודית" לאזרחים מדרגה שנייה, שאינם ראויים להכרה כשווי-ערך ומעמד - גם במותם לא "סופרים" אותם, ולא צריך לזכור אותם. זו משמעותה האמיתית של מדינה שהיא הרבה יותר יהודית - מדמוקרטית. מבחינה זו, האמירה "יזכור אלוהים" עדיפה, כי לכולם יש אלוהים - ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ואמירה כזו אינה מבחינה ביניהם. אולם אמירה זו מתעלמת מהחילונים שבינינו, שאינם מאמינים באלוהים. אלה אינם יכולים להתחבר לטקסט המבוסס על אמונה בקיום האל. הפתרון הוא לומר "נזכור" - כולנו נזכור, יהודים, נוצרים, מוסלמים וחסרי דת או אמונה. לא נתלה את יהבנו ב"אלוהים" בתקווה שיזכור, גם אם אנו מאמינים שאלוהים אכן קיים. ראש הממשלה: הסכסוך אינו פתיר סוף-סוף תפסנו את ראש ממשלתנו באמירת אמת. באמת הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים אינו פתיר, ועל כך כבר כתבנו רבות. מפעל ההתנחלות בגדה המערבית עבר מזמן את נקודת האל-חזור, ולא נראה סביר שתקום בשנים הקרובות ממשלה בישראל שתחליט על הורדת התנחלויות, או על השארתן במדינה פלסטינית. ייתכן שלאחר קטסטרופה (מלחמת דמים עם אירן?) תקום ממשלת מרכז-שמאל, אולם עד אז תוכפל ההתנחלות בשטחים, לרבות בירושלים המזרחית, וגם ממשלה כזו לא תסתכן במלחמת אזרחים עקובה מדם. פירוש מלחמה כזו: קץ המדינה, או בשלב-ביניים פירוקה למדינת ישראל ומדינת יהודה. ובינתיים מתממשת מול עינינו מדינה דו-לאומית, שבה הרוב היהודי ייהפך למיעוט, וימשיך - למרות זאת - לשלוט בכוח הזרוע, תוך השלטת משטר אפרטהייד בדוגמת דרום אפריקה. גם במקרה זה יקיץ הקץ על המדינה, שתוחרם ותהפוך למוקצה מחמת המיאוס. הסכסוך אינו פתיר כי ממשלת נתניהו אינה רוצה ו/או אינה מסוגלת לפתור אותו. במצב עניינים כזה צריך ממשלה שתשכיל לנהל את המשבר, במקום לפתרו: להכריז, מחד גיסא, שמטרתנו היא להשיג שלום על בסיס שתי מדינות לשני עמים, ומאידך גיסא - להציב תנאי סף שהצד השני אינו יכול לקבלם. למימוש האסטרטגיה הזו אין ראוי מראש ממשלתנו - המשכיל לשמור על יציבות ממשלתו וממשיך בהרחבת ההתנחלויות. נתניהו ראוי לנו, ואנו - תומכיו הרבים ומתנגדיו העומדים באפס מעשה - ראויים לו. הנשיא: אנחנו דוהרים במלוא העוצמה לסכנת

הפסד קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מה קרה לו לנשיאנו שמעון פרס, שניבא נבואת-זעם שכזו? האיש בעל חזון "המזרח התיכון החדש" והאופטימיות הבלתי נלאית, הבין פתאום מה באמת קורה פה ולאן פנינו מועדות (גם בחולם...). כבר שנתיים הוא מכהן בתפקידו הרם, לצד נתניהו, ועד כה נכשל כשלון חרוץ בהשפעתו על ראש הממשלה. גם היום הנשיא נזהר מלהביע את דעתו בפומבי, ולנסות לעצור את העגלה המתדרדרת במדרון. בגלל כולנו - אלה שרואים את האסון המתקרב, ואלה שטחו עיניהם מלראות - שלא עשינו כלום, תמשיך המדינה "להתנגש עם הראש בקיר" - כמאמר נשיאנו. ונקודת אור המצפון זוהרת באפלה התגייסותן של נשים המסיעות לנשים פלסטיניות מהגדה המערבית להגיע אל חופי ישראל, תוך הפרת צווים ועקיפת מחסומים; ההפגנה השבועית בשייח' ג'ראח נגד נישול פלסטינים מבתיהם בירושלים המזרחית; הפגנות נוספות בסילוואן ובאזורים אחרים בירושלים המזרחית - אלה כמה נקודות אור של המצפון האנושי, שמחממות את רוחנו. גם אם אין להן השפעה, הן מוכיחות ש"כל עוד בלבב פנימה נפש אנוש הומייה" - יש תקווה.