פולארד על סדר היום גם אם יהונתן פולארד לא שוחרר ללווייה של אביו, לפחות דבר אחד טוב יצא מהקמפיין למענו. פולארד עלה לתודעה הציבורית, וראש הממשלה,
בנימין נתניהו, פנה רשמית לנשיא אובמה בבקשה לשחררו מן הכלא. זאת אחרי שנים שהממשלה התעלמה ממנו, וסירבה לראות בו סוכן ישראלי.
ברור שאסור להוריד את פולארד מסדר היום. יש לנצל את המומנטום של התהודה התקשורתית שנוצרה בארץ ובעולם בעקבות הקמפיין הציבורי, ולהמשיך במאמצים הדיפלומטיים למען שיחרורו, לאחר 26 שנים שהוא נמק בכלא האמריקני. טוב שגם ארגוני השמאל הגיעו למסקנה ששיחרורו הוא לא נושא פוליטי, אלא עניין
הומניטרי מהמדרגה הראשונה. יתר על כן, על הנשיא פרס להפעיל את השפעתו הבינלאומית כדי להעניק חנינה סופית לאסיר, ובא לסוכן גואל.
בקליק אחד אין ספק שהפייסבוק הוכיח את עצמו ככלי יעיל ומהיר, וזמין ביותר לציבור הרחב, לארגון עצומות ומחאות צרכניות. עיין ערך מחאת הקוטג': בתוך יום אחד רשתות השיווק הורידו את המחירים, ומעֵבר לכך הנושא זכה לתהודה תקשורתית רחבה, ואין כלי תקשורת שלא סיקר את הנושא והעלה אותו לדיון ציבורי.
נכון שחלק מהמרכולים, ובעיקר רשתות השיווק הגדולות, שיצאו במבצע הנחות1+1, ניצלו את ההוזלה לקמפיין ציבורי להגדלת היקף המכירות והעלאת ריווחיותן. שיהיה. אבל הציבור יוצא נשכר.
אני מקווה שהציבור ינצל את הכלי המצויין הזה ( כמה קל: בקליק אחד, ובמהירות המֶגה, ואתם כבר שם) להרחבת המחאות הצרכניות, ובא לכלכלת ישראל גואל.
שיעור בציונות אי-אפשר היה לפקפק בדברי נגיד בנק ישראל,
סטנלי פישר, שהעיד על עצמו כי עלה לארץ ממניעים ציוניים טהורים. אולם בשעת מבחן, כשהייתה לו הזדמנות להתמודד על מישרת יו"ר הקרן הבינלאומית, התברר שהוא היה מוכן לוותר על הציונות למען קריירה בתפוח הגדול, וכי למרות שהייתו בארץ, ליבו עדיין פועם עִם הדוד סם.
עתה, משנכשל בהתמודדות על התפקיד הנחשק, יעבור פישר, שלא מרצונו, כברירת מחדל, שיעור נוסף בציונות בארצנו הקטנטונת (מועד ב'?). מה שברור מכל מקום, שהקרן אומנם הפסידה אותו, אך ישראל הרוויחה וזכתה בו פעמיים. ובא לכלכלת ציון גואל.
מנקר עינים עם כל הכבוד לגיבושון שערך ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחברי הקואליציה, לפחות בעיני הציבור זה נראה מנקר עינים. השכרת 77 חדרים לסופשבוע במלון יוקרתי, בתנאי פנסיון מלא, ובאבטחה כבדה - זו היא עלות גבוהה מדי לקופה הציבורית.
אפילו מבחינה סמלית זה לא נראה טוב. בשעה שסקטורים שלמים במשק נאבקים על תנאי שכרם (עיין ערך שביתת הרופאים), ורבים אחרים מתפרנסים משכר מינימום, ותחומי הבריאות, הרווחה, הדיור והחינוך סובלים ממצוקה תקציבית ניכרת - האם יש מקום למחוות ראוותניות לנציגי הציבור? הרושם הוא שהם רואים עצמם מובחרי העם ולא נבחריו.
אם כבר חשקה נפשו של ביבי בגיבושון יקר, מדוע לא יעשה זאת על חשבונו הפרטי, או בהשתתפות הנוכחים בהוצאות? צריך להיות תקנון, שיגביל פעילויות מסוג זה. ובכלל, איך אמר
גלעד ארדן שהבריז: "אני מגובש עם הקואליציה גם בלי הגיבושון". מדובר אפוא במחווה מיותרת.
עבר דירה לא הבנתם איך זה שדרעי כיכב בסוגיית הקוטג', שעלתה לראש מחאתנו, בטור ב'
ידיעות אחרונות'? כן, מי שהיה, במשך שנים, האיש המושמץ ביותר בעיתון של המדינה, שחשף את 'פרשת דרעי', אשר הובילה בסופו של דבר למאסרו, מקבל בו במה?
התשובה נעוצה במילת מפתח אחת: גילת. העיתונאי,
מרדכי גילת, שהתגלה כזולל דרעי לתיאבון ופירסם את התחקירים בעיתון, על שר הפנים לשעבר, עבר דירה לעיתון המתחרה 'ישראל היום'. גם שם הוא ממשיך את מלאכתו נאמנה, ולא חוסך כל הזדמנות כדי להכפיש את פני דרעי, המפרנס את כתבותיו.
הסירו אפוא דאגה מליבכם. זה לא ש'ידיעות' חזר בתשובה. הכל עניין של פוליטיקה קטנה בביצה העתונאית. ומי המרוויח? דרעי, כמובן.
ללמוד מהדוד סם חידה: איזו מדינה חרתה על שטרותיה את הביטחון בה'? לא, לא טעיתם. זו אמריקה הגדולה, מדינת הדוד סם. ואילו במדינת היהודים, כל איזכור של שם ה', במכתבים רשמיים ('בס"ד' זוכרים?) או בטקסט של תפילה, דוגמת תפילת יזכור, ישר מעורר פולמוס ציבורי ומרעיד את אמות הסיפים בארצנו הקטנה.
הראיתם עם המתנכר כך לשורשיו? די לניכור! 'ישראל בטח בה" זה לא רק שיר. זה סמל מתברר שיש לנו מה ללמוד מהמעצמה האמריקנית ומהתפוח הגדול, שהאמונה בא-ל היא מקור גאוותם וחייהם.
כל הכבוד אחרי שצה"ל שילב חריגים לשורותיו בהצלחה, מתברר שגם הכנסת, הגוף המושמץ במדינה, לא טומנת ידה בצלחת, ומעסיקה אנשים מוגבלים בכבוד. אז כנסת זה לא רק שם נרדף לחליבת הקופה הציבורית, לרדיפת כותרות ולתרבות דיבור נמוכה, אלא גם לשילוב מוגבלים ולעוד כמה דברים טובים. כפי שציינו במשכן, עבודתם של המוגבלים מצטיינת במסירות רבה. וזה לא סוד, כי אוכלוסיה זו ניחנה באהבה רבה לזולת, ביכולת הענקה לסביבתם ואף בכישורים אומנותיים. לכן, לא פחות מהסיוע להם, הם תורמים רבות לסביבתם.
הגיעה השעה להסיר את הסטיגמות ואת הרתיעה הבלתי מוצדקת מהמוגבלים, ולשלבם בקהילה כחלק בלתי נפרד ממנה. ראוי שנבחרינו בכנסת אכן ישמשו מודל לכך, ובא לחברה הישראלית גואל.
במומו פוסל גבי אשכנזי מדַבר? הרמטכ"ל לשעבר אמר, כי דבריו של
מאיר דגן, שישראל אינה מסוגלת להתמודד עם תקיפה אירנית, היו מיותרים, ומוטב שלא נאמרו. מעניין. עם כל הכבוד לביקורת המוצדקת, מה על האמירה האומללה של אשכנזי, שחשפה את צה"ל במערומיו לעיני העולם, ובמיוחד לגבי החמאס, כי הצבא אינו יודע את מקום המסתור של גלעד שליט? האם דבריו אלה אינ ם מערערים את כושר ההרתעה הביטחונית של ישראל?
אשכנזי, כמו דגן, צריכים היו צריכים למלא פיהם מים גם לאחר שפשטו את מדי הביטחון, וראוי שאשכנזי, לפני שהוא מבקר את דגן, יבקר את עצמו. כלום לא על כך אמרו חז"ל "קְשוֹט עצמך תחילה", וכי "הפוסל במומו פוסל"?
טלוויזיה שלילית עכשיו זה רשמי: סקר חדש, שפורסם לאחרונה בקרב בני נוער, מאַשר את מה שידענו מכבר - ונתמך על-ידי מחקרים - לטלוויזיה השפעה שלילית על הנוער, והיא מגבירה את האלימות בקירבו. הנערים, שהשתתפו בסקר, הודו אף הם בעובדה עגומה זו. ומי אנו שנחלוק על בעלי הניסיון, ונתווכח עִם העובדות?
עתה על הממסד ומערכת החינוך להפיק את הלקחים. מתברר שהטלוויזיה לא רק, כפי שהיה מי שאמר, לפעמים מסיחה את הדעת, אלא גורמת לאיבוד רסן והשתלטות היצרים השליליים. המסקנה: בלי סרטי אלימות כבר אמרנו?
לא לגראס אין להתיר מכירת סמים קלים, כהצעת ח"כ
עינת וילף, בעקבות דוּ"ח האו"ם. לא סוד הוא, כי רוב המכורים הכבדים לסמים התחילו דרכם בסמים קלים, שאף הם בעלי אופי ממַכר. נכון שיש להגביר את ההסברה החינוכית נגד השימוש בסמים - ובכללם הסמים הקלים - אך זאת, בניגוד לדעת הח"כית, בצד האכיפה החוקית, ולא במקומה.
די לנו בבעיות העישון, האלכוהוליזם והסמים הרווחים בחברה, במיוחד בקרב הנוער, ושכל הגורמים המטפלים בהן, כורעים תחתן. אם נתיר את פירצת הסמים הקלים, הרי כדברי חכמינו, "מה יעשה הבן ולא יחטא?!" האם ח"כ וילף אינה מכירה את האימרה, שהחכם לא נכנס למקום שהפיקח יודע (אולי) איך לצאת ממנו? די לסם!
רובין הוד מודרני העויינות לעשירים, היא לא רק לאנשים שהתעשרו בגלל קשרים לשלטון, כפי שהצביע יובל אלבשן, אלא גם לבנקים, שעושים הון על חשבון הלקוחות, על-ידי ריביות חובה, וכמובן, איך לא, באמצעות העמלות הגבוהות.
כך, למשל, בארכיון הפלילי מתנוססים שמותיהם של ה'מוח' דרורי, מפצח הכספות המיתולוגי של
בנק הפועלים, ושל האופנובנק, ששדד בנקים רבים במסעו הנודע על האופנוע (ומכאן שמו). הציבור ראה בהם מעֵין רובין הוד מודרני, למרות שאת הכסף הם שלשלו לכיסם, ולא תרמו לעניים כמו בסיפור המקורי, והריע להם.
בניגוד לדעתו של העיתונאי רז קיל אינני סבורה שחקירת איווט ליברמן, כמו גם חקירות פליליות אחרות, נובעות מצרוּת עין, אלא הן מתנהלות על-רקע ענייני. תירוץ כזה הוא טוב למיתוסים ולדעות קדומות, ואולי גם לסניגורים, אך אין בו ממש.
פסוקו: האם זו רק שאלה של זמן עד שתקום "מפלגת הקוטג"?
