אין זה סוד שמדיניות האוצר הנתמכת על-ידי ממשלות ישראל בשנים האחרונות מעודדת הפרטה מחד-גיסא ושוק חופשי מאידך-גיסא. מדיניות זו, שבעולם המערבי המודרני זוכה להרהור מחודש בשל משבר כלכלי המתרחש ברבות ממדינות העולם המערבי, עוברת מעל ראשיהם של המדינאים המתירים לפקידיהם להתעמר באזרחי המדינה, והקוטג' הוא רק דוגמה.
מאבק הקוטג' הוא רק סמל למצב העגום, שלא לומר אדישות המנוצלת על-ידי פקידי האוצר, המניחים כי ניתן להטיל גזרות על האזרחים. הניסיון מוכיח כי בישראל לא תהיה מחאה בסגנון כיכר תחריר, ולכל היותר האזרחים מגיבים בשוויון נפש עד כעס בשיחות סלון בימי שישי ובכך מסתיימת מחאתם.
מאבק הקוטג' מסמל שינוי ותקווה למחאה צודקת במיוחד, כאשר כלי המחאה הם הרשתות החברתיות הזמינות שאינן מצונזרות ואשר מאפשרות לאזרח באשר הוא את זכות הביטוי והתגובה. אומנם הרשתות החברתיות עלולות להיות גם חרב פיפיות המנוצלות לרעה באופן ציני על-ידי בעלי אינטרסים. הללו משתמשים באנשי תקשורת לייצור דיסאינפורמציה והסחת דעת על-מנת להעביר את זעם הציבור המוצדק אל גורמים שכדאי להאשימם במצב, כדוגמת החקלאים.
ייצור החלב נתון לפיקוח, בשונה ממוצריו הנלווים ששוחררו מפיקוח בשנים האחרונות במסגרת מדיניות "השוק החופשי". החלב נותר כל השנים בפיקוח, ויצרניו מקבלים רק את התמורה שנקבעה ב"מחיר מטרה" - תמורה שנקבעת בצורה מדויקת לפי עליית התשומות. יתר הגורמים נהנים משוק חופשי, שממנו נהנה גם האוצר, מעודד המהלך.
בניתוח עליית מחיר הקוטג' מתברר כי משנת 2006 ועד היום העלו כל הגורמים בשרשרת את מחירם ללא כל קשר לעלויות האמיתיות, למעט החקלאי הנתון, כאמור, לפיקוח של "מחיר המטרה". כל יתר הגורמים בשרשרת, ובהם יצרני המזון, רשתות השיווק והאוצר אחראים כל אחד ואחד וכולם גם יחד בעליית מחיר מוצרי החלב. כך למשל, חלקו של המע"מ בייצור הוא כש"ח וזאת בשונה מרבות ממדינות המערב המוותרות על מע"מ בגין מוצרי מזון או גובות מע"מ נמוך במיוחד.
מהשיח בתקשורת נשמעים לא מעט דוברים שרלטנים המאשימים את החקלאים בייקור התוצרת ובלובי החקלאי ה"אימתני" העומד על המשמר. מוצרי החלב אינם נמצאים בשוק תחרותי אמיתי וכשל שוק זה היה ידוע מראש, ובמקום להקים ועדת חקירה נוספת ולחפש את האשם (אמצעי מפוקפק להסחת דעת) ראוי שפקידי האוצר המעודדים "שוק חופשי" יפנו אצבע מאשימה למדיניותם.
פתיחת הייבוא אינה פתרון קסם לכל מצב ובוודאי שלא במקרה זה, ויש לזכור כי בשרשרת הייצור בישראל יש סוגיות נוספות שחלקן לאומיות וחלקן קשורות לייצור בתנאי כשרות, שגם אלו מעלים את מחיר מוצרי המזון.
הייעול בחקלאות הישראלית אין לו אחר ורע בעולם כולו, ואין זה מובן מאליו שבכל ימות השנה ניתן למצוא ירקות במחיר השווה לכל נפש. החקלאים אינם בעשירון העליון ורחוקים מאוד משיאני השכר, וראוי לערער אם כן מדוע יש המפנים אצבע מאשימה אל החקלאים שגילו אחריות רבה בייצור ובתמורות שנגבו בגין ייצור זה באמצעות "מחיר מטרה" בלבד.
על המדינה להפסיק להפריט את עצמה לדעת בכל מחיר ולבחון מחדש את רעיון השוק החופשי, שלא רק שאינו מתאים בכל מקרה, אלא אף גורם נזק לביטחון התזונתי, לעליית המדד ולפגיעה באמון הציבור בממשל.