עמדתי על מצב העניינים בעולם היא נוקשה. למעשה, החלטית. אני כבר לא יכולה לשמוע מילה נוספת על "תהליך השלום" בין ישראל והערבים-"פלשתינים". אני פשוט מעבר לזאת. אני לא שואלת את עצמי ואין לי שום צביטת לב של רגשות אשם. מוסלמים, איסלמיסטים, איסלמופאשיסטים, איסלמונאצים, או כל שם אחר שבו הם מזוהים, הם פשוטו כמשמעו היורשים של חלומו של היטלר, או אולי היטלר היה היורש של חלומו של מוחמד אבל, למי אכפת מי קדם למי. היטלר היה בזמנו והאיסלמופאשיסטים הם מאוד מציאות היום. בכל מקרה, זה מסתכם באותו דבר. "אירופה הישנה" חזרה לאותו מקום שבו היתה. האירופאים חזרו להיות אנטישמים כמו שהיו בשנת 1939, או אפילו הרבה לפני כן. הם מעולם לא עזבו, באמת, את הרגשות האנטישמיים העמוקות שלהם, אלא, הם העמידו, לזמן קצר, שהם עשו זאת. הפגנות ההתקוממות במזרח התיכון וצפון אפריקה, להן העולם "המואר-הפרוגרסיבי" קורא במונח הרומנטי "האביב הערבי" בוודאי יתרחב מעבר לגבולות המזרח התיכון וצפון אפריקה הנוכחיות, ובמוקדם יותר ממה שאנחנו אפילו מעיזים לתאר. אני מצפה שתוך שנה, גוש איסלמטפאשיסטי רדיקלי יוקם מהעמדת הפנים של "האביב הערבי" הזה. סביר להניח שהאחים המוסלמים במצרים יובילו את הגוש האיסלמופאשיסטי הזה והוא יהיה עצום להחריד, מאוחד, קיצוני יותר, מחוזק על-ידי חולשת המערב ותמימותו. מורשתו של ברק חוסיין אובמה לעולם תהיה היתחלשותה של אמריקה והיתחזקותם, הגדולה, של האיסלאמיסטים האיסלמופאשיסטים. תהליך זה הוא החל כמעט מיד לאחר שהוא נתמנה לנשיא ארה"ב. אם נסתכל לאחור נוכל לראות למי אובמה נתן את הראיון הראשונה שלו כנשיא. לא ל-סי-בי-אס, אי-בי-סי, או אנ-בי-סי. לא ל-סי-אנ-אן, או אמ-אס-אנ-בי-סי, ובודאי לא לפוקס ניוז. הנשיא האמריקני הדמוקרטי, לראשונה כהה עור, החדש נתן את ראיון הטלוויזיה הראשון שלו לתחנת הטלוויזיה אלערביה. הקורא צריך לשים לב לכך שאל ערביה, שבסיסו בעיר מדיה בדובאי, הוא ערוץ שידורי חדשות בשפה הערבית, 24 שעות ביממה, על פני חמש יבשות ולמיליוני צופים. עם רשת גלובלית של הכתבים ולשכות ב 40 ערים מרכזיות ברחבי העולם, אל ערביה הפך למקור מוביל של חדשות, בשפה הערבית, ברחבי העולם. מי היה המנהיג הפוליטי הראשון שדיבר עם הנשיא האמריקני החדש, ברק אובמה? הערבי-"פלשתיני", מחמוד עבאס, אבו מאזן.

למה?

אנו והעם האמריקני, נמצא במלחמה נגד האיסלאם, נגד כל המוסלמים שרוצים לפגוע במדינה שלנו, בכולנו, ולבטח הם רוצים לפגוע בנו! ליתר דיוק, האיסלאמיסטים נלחמים בנו, העם האמריקני. אבל, למרבה הצער, אולי 10% מהאמריקנים מכירים בזאת, או מוכנים להודות בכך. ובינתיים, בזמן שאני כותבת את מאמר 'קיטור היום' הזה, פקידים אמריקנים ואפגנים מנהלים שיחות שלום עם הטליבאן: 'ארה"ב פתחה בשיחות שלום עם הטליבאן, אומר חמיד קרזאי, נשיא אפגניסטן'. האם מישהו, מלבד כמה מאיתנו, רואה פה צ'מברלין והיטלר חדשים של המאה ה-21? האם קנדהאר תהיה צ'כוסלובקיה של שנת 2011? כולנו צריכים להתפלל שבעוד כחמישים (50) שנה יהיו עדיין אמריקנים שיכבדו את אלוקים, ישו, והחיילים שלחמו וניצחו במלחמה הזאת. לעומת זאת, אני חוששת שאילו שפעם היו אמורים להיות אמריקנים, יהיו כפויים לקרא "אללה הוא אכבר", בעוד הם "חוגגים" את יום השנה למותו של השטן הגדול, ארצות הברית של אמריקה. זו היא המציאות של היום, והעתיד עגום. ואם לא ניקח את העובדות הללו, על הקרקע ובוושינגטון, ברצינות, ונשנה את כיוון הגאות, באמת נשנה את כיוון הגאות ... אנו נחרוץ את דינינו. וזה איפה שאנחנו עומדים עכשיו, היום!