אחד המתמודדים הבולטים לראשות מפלגת העבודה הוא
עמיר פרץ. למרות שהוא פקד הכי הרבה חברים, פרץ הוא האנדרדוג בבחירות אלו, מאחר ששאר המתמודדים מנסים לקעקע את דמותו מחד-גיסא, ולהבליט את יתרונם היחסי מאידך-גיסא.
רבים כועסים על פרץ, על כך שהחליט להתמודד זמן קצר לאחר כשלונו היחסי במלחמת לבנון השנייה. אבל הכישלון של פרץ התבטא בדברים שהוא עצמו אמר: "החידוש הוא בכך שגנרל חברתי הולך להיות שר ביטחון". אין ספק שאדם שעסק כל ימיו בנושאים חברתיים, יתקשה להבין את ניהול הצבא. אך פרץ הפתיע רבים בתחום זה, מאחר שהוא לא נטמע בתוך המערכת (בדומה ל
יובל שטייניץ ו
סטנלי פישר), אלא ניסה לייצר אג'נדה אזרחית במשרד הביטחון.
פרץ לא היה אחראי לחטיפתם של החיילים גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, מאחר שלא היה יכול להכיר את יסודות הצבא על בוריים בזמן קצר כל-כך.
חשוב לציין שהמערכות של ישראל מתנהלות בתפר של בין רמטכ"ל לראש-ממשלה, כאשר כל הכלים ההתקפיים נמצאים ברשות הצבא: החל בעבודות המטה וכלה בהצגת החלופות והצגתן בפני הדרג המדיני.
אז נכון שפרץ גילה בנקודות מסוימות עיוורון וטיפשות, אך בנקודות מסוימות הוא גילה אורך-רוח ומקצועיות. למשל, בעת הדרישה לגייס כוחות מילואים במלחמת לבנון השנייה, בחינת חלופות לאסטרטגיה שהותוותה על-ידי הצבא, וכלה בדחיפה המאסיבית להקמת מערכת "כיפת ברזל".
אני מקווה מאוד שפרץ למד את הלקח ובאם יקבל הזדמנות שנייה, ימשיך לעסוק בנושאים חברתיים ולא יתפתה לעסוק בדברים העלולים להכשילו.
