כבר שנים רבות שוטפים לנו את המוח בחרדות ואימים. מפחידים אותנו בסכנות האיומות האורבות לנו, באימי השואה הנשקפים לנו, בסכנות הקיומיות האופפות אותנו. בחודשים האחרונים לא הייתה כמעט מהדורת חדשות שלא דיברו בה בסכנה הנוראה הצפויה לנו אם יצליח המשט להגיע לעזה. ואין שואל: ואם יגיע, אז מה? מספרים לנו על "הפקת לקחים", על האימונים המפרכים של חיילי הקומנדו הימי והיחידות המובחרות האחרות, שייצאו אל מרחבי הים למנוע את הסכנה הנשקפת לנו מכמה ספינות שאולי-אולי יצליחו "לחדור" לעזה. מראים לנו בטלוויזיה את ספינות המלחמה של צה"ל חוצות את הגלים ומשייטות לכאן ולשם. ההנחה היא שיש בכך כדי להביא אותנו שנהיה קצת יותר רגועים - יש מי שמגן עלינו מפני הסכנה הצפויה מן המשט. שהרי, אוי לנו אם תצליח ספינה כלשהי, ועליה כמה תימהונים מאירלנד או משוודיה (עיזבו את טורקיה, כבר התחיל הפלירט החדש איתה), להגיע לעזה.
וכדי שנראה איזו סכנה אורבת לנו, הפסיקו להראות לנו בטלוויזיה את הנוסעים החגורים חגורות הצלה שהמומחים הצבאיים שלנו קראו להן אז "אפודי מגן", זה כבר לא עובד. גם אוסף סכיני המטבח כבר פאסה. תחת זאת מראים לנו שוב ושוב את הצילום המטושטש ההוא, שבו נראה איזה גברבר על סיפון המרמרה החגור במה שנראה כאקדח. ושומו שמיים! ח"כ חנין זועבי עמדה שם, ואולי אפילו ראתה את האקדח, אבל לא עשתה דבר כדי לפרוק את הנשק ולהציל את חיילי צה"ל (ואותנו!) מפני הסכנה המרחפת על ראשיהם ועל ראשינו. אלה אנשי שלום, אלה? - מתמוגגת הרטוריקה - הנה ההוכחה שהם באו לפגוע בחיילי צה"ל חסרי הישע, ולהשמיד אותנו כולנו. יש להם אפילו אקדח! ואולי היו עוד, אבל אותם הם זרקו למים.
ומכאן גם הדיבור על גבולות בני הגנה (נגד מי? נגד הפלסטינים של המדינה המפורזת שצבא אין לה?), ועל ההכרח בכך שהסכם השלום יבטיח קודם כל את בטחונה של ישראל. כאילו קיומה מאוים, כאילו אנחנו שוב בגטו ורשה, והקלגסים הנאצים באים לשלח אותנו לטרבלינקה ולאושוויץ. אנחנו, עם הצבא המאומן והמשוכלל, עם חיל האוויר "הטוב בעולם", עם המזל"טים ומסכי הפלזמה, הטנקים הממוגנים, טילי אוויר-אוויר, קרקע-אוויר, אוויר-קרקע, קרקע-קרקע - אנחנו הצד החלש, העומד בפני סכנת השמדה.
זה היה יכול להיות נלעג, אילולא הייתה התעמולה המתמדת הזו, ההבהלה מפני סכנת ההשמדה המרחפת עלינו, חודרת אל לב ההמון, חודרת עמוק. אצל חלק (ובהם כמה מהטוקבקיסטים ההזויים התופסים טרמפ על האתר הזה) היא מעוררת את אינסטינקט התליין: להשמיד, להרוג ולאבד את כל הקמים עלינו לכלותנו (בעצם כמעט את כל מדינות העולם, שהרי טוב שבגויים - הרוג!), לגרש, לכתוש, להכניע. כאילו הברירה היחידה היא להיות התלוי או להיות התליין. אין שום דבר באמצע. הכל קצוות! אבל אצל אחרים - והם הרוב האמיתי - היא מעוררת את האינסטינקט היהודי העמוק הישן: לאן בורחים? איפה נמצא מקום מפלט?
לא מקרה הוא שיש כבר מאות אלפים מאזרחי ישראל היהודים שחידשו את נתינותם הישנה בארצות אירופה, וקיבלו לרשותם את הדרכון הגואל שיציל אותם ביום שבו יתממשו החלומות הרעים, שמפיצים בינינו מנהיגינו. הגיעה השעה לומר לכאילו-מנהיגים האלה - שאולי יש בדל-סיכוי שיבינו - שהם משחקים באש. שההפחדה שהם מפחידים את העם כדי להשיג יתרונות תעמולתיים טריוויאליים לקראת משא-ומתן שממילא אינם מתכוונים לנהל אותו בתום-לב - היא משחק באש.
ואין מי שיכבה את השריפה שאתם מבעירים. הכבאים יצאו להפסקת צהריים.
