מפעם לפעם המושג בזאר-שוק, שהוא כנראה נצחי, מופיע ממקום כל שהוא, מכריח אותנו לקרוא אותו ושוב לתהות. עם זאת, נראה, כי אף אחד בישראל לא שם לב, שלא ציית לחוקים שלו. במטפורת השוק המזרח תיכוני, שבו ישראל מנהלת מו"מ עם הערבים, השתמשו הדיפלומט והפוליטיקאי הישראלי משה ארנס, משה שרון, פרופסור להיסטוריה איסלאמית והעיתונאי הישראלי-ערבי חאלד אבו טועמה. מטפורת השוק מחוסרת הקשר המציאות כי היא מתארת את ישראל כשחקן פוליטי עצמאי, - והיא עדיין לא כזאת. המדינה היהודית נשארה פגיעה מאוד ללחץ הערבי, אמריקני וההאירופאי. במבט לאחור, ישראל עשתה עסקה גרועה אחת אחר השניה עם הערבים והפלשתיניפ. שילמה יותר מדי עבור מעט מדי, או שום דבר בתמורה. עד עכשיו, הרגשתי שאני לא צריכה להיות נוקשה עם ישראל כמו שארנס, שרון או טועמה, כי עסקות רבות כאלה נעשו בידי ישראל תחת לחץ עצום וסיבוב זרוע מכאיב על-ידי האמריקנים והאירופים, ידידים ואויבים כאחד. אבל עד כאן. כמה פעמים אפשר לשים את היד על התנור החם, לשרוף אותה שוב ושוב לפני שסוף, סוף, לומדים שזה חם, זה שורף, ואסור לעשות זאת שוב. במאמרו של משה שרון, 'לא שלום, לא תוכניות שלום, אין מחיר לשלום-מדריך קצר לאלה שיש להם אובססית שלום'. הכותב מצטט שני פתגמים ערבים בעלי משמעות עמוקה: "כולם אומרים שהחמור שלו הוא סוס"; "אין מס על מלים"; "הערבים דוגלים מאוד בפתגמים שלהם". העולם הערבי, המזרח התיכון הם שוק, והסחורה בשוק זה היא יקרה. לא משנה כמה פעמים זה נאמר, הוסבר, ממשלת ישראל, היא עדיין לא הבינה את המושג ולא פעלה לפי כללי השוק. כך גם קרה לתקשורת הישראלית. לאחר חתימת הסכמי אוסלו, יאסר ערפאת, הוכיח כי חתימתו לא הייתה שווה את הדיו של העט שלו, שלא לדבר על נייר שאליו הוצמד, ומילתו הייתה שווה אפילו פחות. אך הישראלים התעלמו מזה. לאחר מכן, עם כל הסכם נוסף, מסיבה בלתי ידועה, ולמרות שהכיתובת הייתה ממול פרצופם, ישראל תמיד הופתעה כאשר וויתוריה הפכו לבסיס לדרישות ערביות טריות, לטרור נוסף וללחץ אמריקני, אירופאי ושל האו"ם, והכל בעלות של חיי ישראלים. בדיפלומטית השוק המזרח תיכונית, הסכמים נשמרים, לא בגלל שהם נחתמו אלא משום שהם נכפים. בשוק הסכסוך הערבי ישראלי, שני הצדדים דנים על סחורה שונה לחלוטין. מטרת הישראלים להשיג שלום, המבוסס על קבלת הערבים -מוסלמים את ישראל כמדינה יהודית. המטרה של הערבים היא להשמיד את מדינת ישראל, להחליף אותו עם מדינה ערבית, ולהיפטר מכל היהודים. כדי להשיג את מטרתם, הערבים יצאו לשדה הקרב, הם משתמשים בטרור מדיני, רטוריקה נתעבת הסתה ארסית נגד ישראל ונגד יהודים ודיפלומטית הבזאר. הכלל החשוב ביותר בשוק הוא, אם הסוחר יודע שאתה מראה עניין לרכוש נתח מסוים מהסחורה שלו, הוא יעלה את מחירה. במקרה זה, הסחורה המדוברת היא "שלום" והערבים נותנים את הרושם שבאמת יש להם סחורה זו וכל הזמן הם מעלים את מחירה, כאשר, לאמיתו של דבר, אין להם סחורה זו בכלל. עם זאת, הישראלים עדיין לא מבינים זאת. לאורך חוכמת השוק המזרח תיכוני, אם אתה מספיק חכם, אתה יכול למכור כל דבר בכל מחיר. הערבים מוכרים מילים, הם חותמים על הסכמים, והם סוחרים בהבטחות מעורפלות, אך הם בטוחים שיקבלו תשלום מיקדמה נדיב מקונים נלהבים, אם זה מישראל, או מאלה שדוחפים אותה "לקנות" את "השלום", בין אם זו ארצות הברית, מדינות האיחוד האירופי או הקוורטט. בשוק, רק טיפש קונה ומשלם עבור משהו שהוא לא ראה. וישראל שמה תשלומי מקדמה ענקיים עבור משהו שמעולם לא ראתה במשך 63 השנים האחרונים, שזה שלום אמיתי. כלל נוסף שקיים בשוק, וכמו-כן מעבר לשולחן המשא-ומתן: הצד הראשון שמציג את תנאיו נוטה להפסיד. הצד השני בונה את צעדו הבא, כשהוא משתמש בקלף הפתוח של יריבו כנקודת המוצא ולטובתו.בכל המשא-ומתן עם הערבים-"פלשתינים", ישראל תמיד מיהרה להציג את קלפיה, להציע את תוכניותיה, ואז הופתעה לגלות כי לאחר שהסכם "סוכם ונחתם", הוא הפך להיות הבסיס לדרישות נוספות. החלק המדהים ביותר היא התגובה במקרים כאלה. פוליטיקאים ישראלים, פרשנים, "מומחים" והתקשורת יספקו, בשקיקה, "הסבר" להתנהגות של הערבים. אחד ההסברים הפופולריים ביותר, יותר נכון תירוצים, שהצהרות הערבים הן "לשימוש פנימי", כאילו ש-"שימוש פנימי" לא נחשב. הסברים אחרים, נכון יותר תירוצים, קוראים "לרגישות הערבים לסמלים," כמו "כבוד", "ענייני רגש" ואימרות מתנשאות אחרות מסוג זה. האם לישראל אין שום "רגישות" או האם יש לה כבוד? אבל איזה עניין יש לכל זה עם מפגשים פוליטיים? לכן זה חיוני שישראל, סוף כל סוף תעקוב אחרי כללי השוק המזרחי, שאותם היא למדה מזמן, וזה לפני שתעז להיכנס שוב, לזירת דיפלומטית השוק. החשוב ביותר מכל הכללים היא האימרה הרומית העתיקה: "אם אתה רוצה שלום - התכונן למלחמה." לעולם לא לבוא לשולחן המשא-ומתן מתוך עמדה של חולשה ופייסנות, כפי שישראל עשתה כל כך הרבה פעמים, ולעיתים קרובות מדי. הערבים יריבי ישראל תמיד צריכים לדעת שישראל היא חזקה ומוכנה למלחמה אפילו יותר מאשר הוא מוכנה לשלום. במצב הנוכחי במזרח התיכון, ולמרבה הצער, בעתיד הנראה לעין, "שלום" אינו אלא מילה ריקה. ישראל צריכה להפסיק לדבר על "שלום" ולמחוק את המילה "שלום" מאוצר המילים שלה, יחד עם ביטויים כגון: "מחיר השלום," טריטוריה עבור שלום," "ויתורים" ולחסל, לחלוטין את קריאתה המחליאה והחוזרת שהערבים יחזרו לשולחן "משא-ומתן". במשך מאה שנים היהודים בארץ ישראל התחננו שערבים ימכרו להם שלום תוך שהיו מוכנים לשלם עבורו כל מחיר. היהודים לא קיבלו דבר כי לערבים אין סחורה כזו. לערבים אין שלום למכירה, אבל היהודים-הישראלים עדיין שילמו ביוקר עבור סחורה שלא קיימת. אם כי, למען ההגינות, יש לומר שהערבים לא הסתירו את העובדה שפירוש המילה "שלום" עבורם הוא לא יותר מאשר הפסקת אש מוגבלת, או הודנה, כפי שהם קוראים לתופעה זאת בערבית, ולתקופה מוגבלת. היות שהמצב הוא כזה במשך 63 השנים האחרונות, ישראל צריכה בסופו של דבר, להכריז, בגלוי, כי שלום אינו קיים כאפשרות בסיכסוך הערבי-ישראלי, וכי היא החליטה ליצור מצב חדש במזרח התיכון, לכפות על הצד הערבי לבקש שלום וכן לשלם עבורו. בניגוד לערבים, לישראל יש את הסחורה הזו למכירה. לבסוף, ומעתה והלאה, ישראל צריכה להיות הצד שדורש תשלום תמורת שלום. אם הערבים רוצים שלום, ישראל צריכה לקבוע את מחירו האמיתי. הערבים ישלמו אם הם יגיעו למסקנה כי ישראל חזקה, כך שהם לא יכולים להרוס אותה, ושהשלום הוא הפתרון היחיד עבורם. ובגלל זה, כוח ההרתעה של ישראל הוא חיוני ביותר. לכן, אם מישהו שואל את ישראל מה הן תוכניות ה-"שלום" שלה, התשובה צריכה להיות: אין תוכניות, אין הצעות, אין בנית רעיונות, למעשה אין מו"מ בכלל. אם הצד הערבי רוצה לנהל משא-ומתן, משא-ומתן אמיתי, שיציג תוכניותיו ו-"רעיונותיו". אם, וכאשר זה יקרה, התגובה הישראלית הראשונה צריכה תמיד להיות "לא מקובל! בואו עם רעיונות טובים יותר." ברגע שהערבים יאבדו את כל התקווה שלהם להשמיד את המדינה היהודית ויגיע הזמן למשא-ומתן רציני, להלן עשר הכללים שלאורכם ישראל צריכה לנהל את המקח בשוק המזרח התיכון. לעולם לא להיות הראשונה להציע דבר לצד השני. לעולם לא להראות להיטות "לסגור עסקה". לעולם. לתת ליריב להציג את הצעותיהם ראשונים. תמיד לדחות, לא להסכים. להשתמש בביטוי: זה "לא פוגש את דרישותינו המינימליות", ולהפנות את הגב ולעזוב, אפילו מאה פעמים, אפילו אלף פעמים. לקוח נוקשה מקבל מחירים מצוינים. לא למהר לבוא עם הצעות נגד. תמיד יהיה זמן לזה. הערבים הצהירו כבר, מספיק פעמים, שיש להם את כל הזמן שבעולם כדי לקדם את המטרה שלהם להשמיד את ישראל, וכך גם לבישראל. תנו לצד השני, לצד הערבי, לבצע תיקונים בגלל הלחץ שלכם, בגלל "אכזבתה" הכללית של ישראל. סבלנות היא שם המשחק: "החיפזון הוא מהשטן." היו מוכנים עם תוכניתכם, במלואה, מפורטת ככל האפשר, מוגדרת, לחלוטין, עם קווים אדומים. עם זאת, לעולם לא להראות תוכנית זו או כל תוכנית אחרת לאף אחד, לשום צד שלישי. אם תציגו את תוכניתכם למישהוא, היא תגיע אל יריבכם מהר יותר ממה שאתם חושבים. שיקלו את הצעותיו של הצד השני כנגד התוכנית שלכם. לעולם לא לשנות את תוכניתכם המפורטת כדי שתתאים או תיפגוש את הצד השני "במחצית הדרך". זכרו, אין "מחצית הדרך". זכור, לצד השני יש גם תוכנית אב מפורטת. היו מוכנים להפסיק את המשא-ומתן כאשר אתם ניתקלים בעקשנות זדונית מהצד השני. לעולם אל תשאירו דברים לא ברורים. הימנעו מ-"ניסוח יצירתי" או "רעיונות יצירתיים" שהם בדיוק מה שהיריב הערבי שלכם רוצה. זיכרו, הערבים הם אלופי שפה. משחק עם מילים הוא הספורט הלאומי הערבי. כמו בשוק, כך גם ליד שולחן המשא-ומתן, תמיד לדבר בדולר וסנט. תמיד לזכור כי הצד השני ינסה להערים עליכם על-ידי הצגת סוגיות מרכזיות כפרטים לא חשובים. צריך להתיחס לכל פרט כנושא חשוב ביותר ולדון בו. לעולם לא לדחות שום בעיה ל-"לאירוע מאוחר יותר." אם תעשו כך, פשוט תפסידו. זיכרו שהיריב תמיד מחפש סיבה להימנע מכיבוד ההסכמים. רגשות לא שייכות לשוק ולא ליד שולחן המשא-ומתן. אין לפרש מילים ידידותיות והתפרצויות של כעס, אחיזת ידיים, נשיקות, נגיעה בלחיים וחיבוקים כמייצגי מדיניות. היזהרו מאמונות עממיות על הערבים והמזרח התיכון - לדוגמה, "כבוד ערבי". זכרו, גם לכם יש כבוד רב, אבל לזה אין שום קשר לעינינים שהם תחת משא-ומתן. לעולם לא לומר או לעשות דבר בגלל שמישהו אמר לכם שזה "המנהג." אם הצד הערבי יגלה שאתם משחקים את האנתרופולוג הם ינצלו את ההתנהגות שלכם. תמיד זכרו שמטרת כל משא-ומתן היא לעשות רווח, רווח אמיתי. הכוונה לעשות את הרווח הגבוה ביותר, במונחים ריאליים. זכרו שכל רווח הוא נכס לעתיד, כי תמיד יהיה "סיבוב נוסף." הערבים מתרגלים שיטות משא-ומתן מתוחכמת במשך יותר מ 2000 שנה. הם האלופים-המאסטרים של מילים, ומכרה של סבלנות אינסופי. לעומת זאת, הישראלים והמערב בדרך כלל, רוצים "תוצאות" מהירות ו-"הכרת תודה" מהירה. במזרח התיכון, כמו ברוב המדינות המוסלמיות, אין דבר כזה כמו תיקון מהיר; אין תוצאות מהירות והחפז תמיד מפסיד, תמיד. ישראל, הגיע הזמן לסיים את הקורס של 'שוק המשא-ומתן המדיני של המזרח התיכון'.