השופטת: רחל ברקאי בית המשפט המחוזי, באר שבע המועד: יום שלישי, 24.05.2011, שעה 10:15 הנושא: ערעור אזרחי יש עורכי דין הקדים לעבר השופט כאשר הם נכנסים לאולם ויוצאים ממנו. מקצתם אף מקפידים לצאת כאשר פניהם לעבר השופט, כדי שלא להפנות אליו את גבם. אבל שופט שאינו חלק מהרכב ובכל זאת מדבר בלשון רבים, משל היה מלך - את זה לא ראיתי, עד שהגעתי לאולמה של רחל ברקאי.
ברקאי הפעילה לחץ כבד על הצדדים שהיו בפניה - אחד מהם קבלן, השני כנראה ספק או לקוח שלו - להגיע לפשרה. זה בסדר גמור. גם חז"ל אמרו ששופט טוב הוא זה שמקדם פשרה, והדבר ודאי נחוץ לנוכח העומס במערכת. אבל כבר במשפט השני או השלישי שלה, דיברה ברקאי בלשון רבים: "תהינו איך הגענו לבית המשפט הזה. הבית לא נבנה באזור המרכז? תהינו למה זה בכלל כאן. איך זה קושר אותנו לבאר שבע? אומנם אנחנו עיר בירה בישראל, אבל...".
חשבתי שזה מקרה, אבל ממש לא. לכל אורך הדיון, ברקאי לא דיברה אפילו פעם אחת בלשון יחיד; תמיד בלשון רבים. זו לא סתם שגרת לשון מתוך ישיבה בהרכבים; הרי רוב מלאכתו של שופט נעשית כדן יחיד, ובכל מקרה - אדם הרי יודע מתי הוא לבדו ומתי הוא חלק מקבוצה. זו לשונה, והיא צורמת מאוד.
לגופם של דברים, כאמור, ברקאי עושה עבודה טובה ונכונה. הקבלן הנתבע היה מוכן לשלם 50,000 שקל, ואילו התובע לחץ כל העת לקבל או קצת יותר כסף או קצת יותר מהר או קצת יותר בטחונות לתשלום. ברקאי בהחלט הסכימה עם הדרישה האחרונה: "אנחנו צריכים לדעת שיש כיסוי מאחורי התשלום", אמרה. כאשר הצדדים הפגינו חוסר סבלנות, החזירה אותם למסלול שלה: "אנחנו נבקש פה טיפה סבלנות, אנחנו פה מהבוקר. נאפשר תשלומים. התובע לא מסכים, אבל אנחנו נשכנע אותו".
שני הצדדים מבינים שהמלחמה הוכרעה - תהיה פשרה ושניהם ייאלצו לוותר - ולכן עוברים לכמה קרבות מאסף. הראשון: מה תהיה הסנקציה אם הקבלן לא יעמוד בתשלומים. השני: בכמה תשלומים יפרע הקבלן את הסכום אליו מכוונת ברקאי - 50,000 שקל. כאשר הקבלן עצמו מבקש לדבר, ברקאי עוצרת אותו: "יש לך עורך דין מעולה שמייצג אותך בכבוד". אבל לאחר רגע היא פונה אליו במישרין ומבררת את מצבו הכלכלי. מתברר, שהוא הקים עסק קבלנות חדש ועדיין מחפש עבודות. "אנחנו מאחלים לך פרנסה טובה, ואם יהיו לך עבודות, אתה תקדים תשלומים", מבהירה לו ברקאי.
עוברים לתכל'ס. עד עכשיו כל המו"מ היה לא רשמי, וכעת ברקאי מתחילה להכתיב את הפרוטוקול. היא שמה את דבריה שלה בפי הצדדים, המצהירים על הפשרה אליה הגיעו. בעצם, עוד לא כל כך הגיעו; תוך כדי ההכתבה ממשיך בא-כוח התובע לנהל את מאבקו על מספר התשלומים. ברקאי מחפשת מחשבון; הישועה באה מצד בא-כוחו של הקבלן. 100 שקל לפה, 200 שקל לשם; עוד שני תשלומים, פחות ארבעה תשלומים. לבסוף נמצאת הנוסחה הגואלת: 10,000 השקלים שהפקיד הקבלן ישולמו מיד, ולאחר מכן יוסיף 12 תשלומים של 3,350 שקל כל אחד. הסנקציה: איחור של יותר מ-14 ביום באחד התשלומים, יביא לביטול ההסדר ויעמיד לפרעון את הסכום שנקבע בבית משפט השלום (100,000 שקל) כחיוב סופי.
לעורכי הדין משני הצדדים יש הערות. לכאורה נדמה, שברקאי הייתה צריכה לשלוח אותם לסכם מחוץ לאולמה את הפרטים ולחזור אליה, אבל נראה שלאור החשדנות ההדדית הניכרת ביניהם - היא מבינה שהרבה יותר טוב לבזבז עוד כמה דקות של זמן שיפוטי ולסגור את העניין. בסופו של דבר, ברקאי נותנת להם עוד הפסקה על-מנת לבדוק כמה פרטים נוספים. "נדפיס את הטיוטה וניתן לכם חמש דקות. אם יהיו לכם הערות או שינויים, נסדר את זה".
השורה התחתונה: לשון הרבים הצורמת היא המאפיין הבולט ביותר של ברקאי בדיון זה, לצד חתירתה העיקשת והמוצלחת להסדר פשרה. אולי שני הצדדים אינם מרוצים ממנו, אך מבחינת התובע עדיף כסף שבטוח יגיע לידיו מאשר פסק דין שספק אם ניתן יהיה לממש, ואילו הנתבע חוסך לעצמו כמחצית מהתשלום. יעילות: 9 מזג שיפוטי: 7