בעוד כשבע שנים אני פורש מעבודתי ויוצא לגמלאות. זה הזמן להתחיל לתכנן - ראשית, אקח את בת-זוגי לטיול "טראקים" בדרום אמריקה; לאחר מכן, אקדיש מזמני לעבודות בגינה; בין לבין, אעסוק בספורט, קצת אופניים בהרי ירושלים ורכיבה ממושכת בארץ ומחוצה לה על גבי ההארלי דייווידסון שלי. אולי גם אתחיל לרוץ ריצת מרתון או לטפס על הקילימנג'רו?!
רגע. יש איזו בעיה בתוכניות הללו. בגיל 67, הגוף מתחיל לסרב לבצע חלק לא מבוטל מהפעילויות המתוכננות ונראה כי הוא פשוט יסרב לבצע חלק מהמטלות. אז הסיפור הוא בעצם כדלקמן: תעבדו שנים ארוכות על-מנת שתוכלו להרשות לעצמכם לבצע פעילויות שונות עליהן חלמתם כל השנים, פעולות שנמנעו מכם הן מסיבות כלכליות והן מחוסר זמן, וכאשר יגיע המועד, הגיל ימנע מכם לבצען (או לפחות לחלק מאתנו ולגבי חלק מהפעילויות).
למה שלא נעשה להפך - נסיים שירות צבאי ואולי לימודים, נצא לגמלאות לתקופה של כ-10 עד 15 שנה ואז נתחיל לעבוד?!
ונחזור למציאות. לפני שנים אחדות, הועלה גיל הפנסיה לגברים ל-67 (במקום 65) ולנשים לגיל 64 (במקום 60). אז מי הרוויח? קרנות הפנסיה הכושלות זכו לעוד כמה שנות גביית דמי גמולים מחד-גיסא ומאידך-גיסא, חסכו תשלומי פנסיה לכל תקופת הארכת גיל הפרישה. והביטוח הלאומי - אותו סיפור: יותר שנות גבייה דמי ביטוח לאומי ופחות שנות תשלומי קצבאות זיקנה.
וכאשר צד אחד מרוויח, הרי שצד שני מפסיד - זה לרוב כך. העובדים שחסכו כל חייהם בתקווה להגיע בגיל סביר למנוחה ולנחלה וליכולת ליהנות מהשקעתם רבת השנים בעתידם, ישלמו יותר ויקבלו פחות. אני לא מתייחס כאן לעובדה שגם הסכומים החודשיים שאמורים היו לקבל ירדו בצורה דרסטית, אך זה סיפור למאמר נפרד.
אם מנהיגינו רוצים לשרת את האזרחים ולא שהאזרחים ישרתו אותם, ייטיבו לעשות אם יפעלו ליצירת תנאים מתאימים שיאפשרו לכולנו להגיע, עוד כאשר כוחנו במותנינו, למצב של רוגע ושקט, ללא מתחי העבודה היומיים. הדרך הנכונה היא לאפשר לכל מי שרוצה לפרוש לגמלאות בגיל 60 לעשות כך כאשר הביטוח הלאומי, המוסד לו שילמנו מדי חודש סכומים נכבדים, יעמיד לפורש קצבה הוגנת שתספק, ביחד עם החיסכון הפנסיוני, אפשרות לחיי מנוחה ורוגע. כמובן שההסדר הנ"ל יופנה הן לגברים והן לנשים.
במקביל, תוקם מערכת הכשרה ארצית שתכין את העומדים בפני שינוי כה מהותי בחייהם, שינוי שבעקבותיו יגיע זמן פנוי לכל הדברים הלא חשובים בחיים אך כאלו שיכולים להיות מהנים. ניתן להיערך לפרישה על-ידי פיתוח תחביבים שונים, למי שאין. עושים זאת במקומות רבים בעולם ואין סיבה שזה לא יעבוד גם אצלנו.
והיה ויהיו כאלו שעדיין חושבים שזמן פנוי הוא בעייתי עבורם או עבורן, יוכלו להמשיך בעבודתם עד גיל 67 וימשיכו לצבור זכויות הן בביטוח הלאומי והן בקרן הפנסיה.
כך אולי ניתן יהיה לחזור לשפיות.