אישה חופשייה לפתות. שמורה לה זכות הפיתוי. היא רשאית למשוך תשומת לב, לקרוץ, לעפעף. מותר לה לגרות. מותר לה לנענע ולעכס. היא יכולה לעשות כל מה שנראה לה מועיל ורצוי כדי להשיג את מבוקשה. דבר בהילוכה ובאופן התנהגותה אינו מתיר לגברים לפרש את התנהגותה באופן המתיר אותה.
אישה חופשייה להיענות או לסרב. היענותה אינה מתירה לעשות לה ולעשות בה כאוות הנפש וכתאוות הגוף ללא סייגים, ללא רסן, ללא חשבון, ללא התחשבות. סירובה הוא קו אדום. כשהיא אומרת לא וגם אם אינה אומרת אבל מאותת באופן שלא ניתן לטעות בפירושו – אני מסרבת! – פירושו אחד ובלעדי: לא זה לא. אין מקום לספק או לשאלה שוביניסטית אלימה ומגעילה "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת".
אישה אינה אדון לגופה (ואתה, אדוני, ודאי לא). אישה היא הגברת של גופה. רק היא אמורה להחליט מי ייגע בה, מתי וכמה.
הדברים הכה-מובנים לכאורה נכתבים בעקבות נסיעה אחת, שבה הייתי עד ל'שיח גברים' סקסיסטי בו הוחפצו נשים משל היו בובות-מין מתנפחות מותרות לכול, בכל עת. נושא השיחה היה מתי רמז של אישה שהיא מעוניינת מתיר לא לבקש את רשותה ומאפשר כביכול לעשות מה שהגבר רוצה, כלומר – זומם. זו הייתה אחת הנסיעות העצובות בחיי. חינוך אמור להתחיל מהבית. אני לא יודע באיזה בתים גדלו בני השיח האלה, נערים מבתים טובים, מן הסתם, אשר על-פי דבריהם נשים אינן אלא גופי חימום לגברים. אני נוטה להאמין שהוריהם לא חינכו אותם לדעות שבאו לידי ביטוי – רם, קולני, צורם – בחללה של המונית-שירות שבה נסענו.
במונית ישבה גם נערה, אשר ניתן היה להתרשם שהיא ידידתם. היא שמעה את הדברים ולא אמרה מילה. חשבתי מה היא חושבת אבל המחשבה נותרה ללא מענה. עיניה הסגירו עצב. היא לא העזה להגיד מילה (בפעם היחידה שניסתה – היא הוסתה. אחר כך העדיפה לשתוק).
גם הנהג לא אמר מילה. פה ושם הוא חייך. ראיתי אותו בראי. וגם אני לא אמתי מילה - מה יכולתי להגיד? למי? האם היה טעם או תועלת לאמירה שלי?
כשירדנו, כולנו באותה תחנה, הצצתי בעיניה של הנערה. לפתע היא נראתה לי מבוהלת, מבועתת. אחרי הדברים ששמעה מפי הנערים שעימם נסעה היה נדמה לי שאני מזהה לרגע את מה שעובר לה בראש – רצון לברוח הרחק מהם.
נ.ב. אמרתי להם בלבי – אישה אינה גוף חימום אבל לא העזתי לומר זאת בקול רם. לא רציתי לחמם אותם.