בעצם ימים אלו משודרג המאבק בזכות להימנע מעישון פאסיבי. כיום נשים בישראל מוגנות יותר ויותר מחשיפות להערות בוטות או נגיעות "מקריות" (אם כי המאבק עוד לא תם). אזרחים שבחרו שלא לעשן מוגנים יותר ויותר מפני שאיפה פאסיבית של עשן. אבל כולנו אנוסים להאזין לשיחות הפלאפון העסיסיות של שכננו לקרון הרכבת או לבית הקפה, או למוזיקה הבוקעת מחלונו.
אם וכאשר תנסו לבקש התחשבות מן השכן שמנגן בקולי קולות בחלון שממולכם, תגובתו תהא ש"זכותו (עם דגש על הזכות) להרעיש עד 23:00". דמיינו לכם חוק המאפשר לכל אדם להשתין בקשת על זולתו, כל עוד הדבר לא ייעשה בין השעות 14:00 ל-16:00 בצהריים, ובין השעות 23:00 בלילה ל-07:00 בבוקר? "זכותו" של אדם אחד להרעיש פוגעת אוטומטית בזכותם של תושבי שכונה שלמה לממש את חירותם: לקרוא עיתון, להרהר, לצפות בטלוויזיה, לשוחח או ללמוד. כמו אותם פוליטיקאים סורחים אשר דבקים בכיסאותיהם כל עוד "לא הורשעו בדין", כך המרעיש - לדידו, כל מה שאינו פלילי, "מותר", כולל לצפצף על זכותנו לחיות בשלווה.
בעידן שבו צפיפות מגורים היא כורח, ובעידן שבו אנשים עובדים יותר מהבית, ו"לנוח בין 2 ל-4" זה עניין יקי של פעם, יש לשנות את החוק ואת אמצעי האכיפה. הרעיון של המרעישים בכל שעות היום ("עד 23:00") נובע מתוך שיח זכויות מעוות, ולפיו בשם ה"זכות" של אחד להרעיש, כל השאר צריכים לסבול (והם סובלים כי רשויות האכיפה אינן עושות דבר).
פרנסיס אולסון המחישה לנו כיצד שיח זכויות יכול להיות מסולף ושקרי ולהוביל לפגיעה בזכויות, שכן בימים עברו גבר היה יכול להכות ולאנוס את אשתו בשם הזכות לקניין (היא הייתה קניינו) ובשם הזכות לפרטיות (המשטרה לא תתערב בנעשה בביתו של אדם, ומצידה שיאנוס את אשתו). לשיטתה, יש לבחון את ההשלכות החלוקתיות של "שיח הזכויות". "הזכות להרעיש" עד 23:00 בלילה, גורמת לפגיעה שיטתית בזכות תושבי השכונה לממש את חירותם לעשות כרצונם בכל רגע נתון.
הגיע הזמן שרעש בלתי סביר (ואין צורך להטיל על האזרח את נטל מדידת הדציבלים) ייאסר בכל שעות היממה, בשם הזכות לחירות של אזרחים באשר הם. מי שחפץ להתענג על שמיעת מוזיקה בקולי קולות מוזמן לשלם את המחיר - להתקין חלון אקוסטי בדירתו או לרכוש אוזניות עם עוצמות שינסיקו את החוויה לגבהים ולעוצמות שאין כדוגמתן. אין סיבה שהשכונה תשלם את המחיר. הרעיון ולפיו אזרח הסובל מרעש נדרש להוכיח על חשבונו כמה דציבלים חוררו את אוזנו, הזוי ומופרך ממש כמו הרעיון ששוטר יסרב להגיע לזירת אונס שמתרחש בזמן אמת רק משום שאין בידו נתונים אם זהו אכן אונס, שכן "שאלת ההסכמה היא שאלה משפטית סבוכה"; כאשר ישנן ראיות לכאורה לביצוע עבירה, על רשויות האכיפה לפעול, והבירור של "כמה (דציבלים) ולמה" צריך להיעשות בדיעבד. אין להטיל את הנטל על האזרח.
במקביל, יש לעודד בקרב הציבור את המודעות לאפשרות להגיש תביעות נזיקיות בגין רעש (מכוח סעיפים 14 ו-17 לחוק המקרקעין וכן מכוח סעיף 44 לפקודת הנזיקין), משום שהמשטרה אינה עושה דבר, ובמקרים קיצוניים שבהם מחדל האכיפה של המשטרה חמור ניתן להגיש תביעות נזיקין גם נגד המשטרה.
