בין קריית ארבע לקריית שמונה

המרחק בין הספרות הוא ארבע. המרחק הפיזי בין קריית ארבע לבין קריית שמונה הוא כמאתיים קילומטרים באוויר וכשלוש מאות קילומטרים בדרכים. עיר אחת היא בארץ ישראל של פעם, ליד חברון המקראית. השנייה היא של ישראל של ימנו, בעבר כפר ערבי בשם ח'אלס'ה, באצבע הגליל. במערב - על גבול לבנון של חיזבאללה וממזרח, כ-20 ק"מ מן הגבול הסורי. מעבר לכך, המרחק במובנים רבים הוא עצום. כל אחת מהן שייכת למדינה אחרת. אחת למדינת יהודה, והשנייה למדינת ישראל. קריית ארבע, שם חברון המקראית, הסמוכה לעיר חברון, הוקמה בהחלטת ממשלת ישראל בשנת 1970 ונמנתה עם ההתנחלויות הראשונות. כיום היא מרכז העירוני ליישובי האזור, ובה נציגויות של מספר רשויות, מרכז רפואי ומספר מרכזים מסחריים, ובהם בתי עסק רבים. בקריית ארבע מערכת חינוך מפותחת שמשרתת את תושבי כל האזור. זאת כוללת רשת של גני ילדים, בתי-ספר יסודיים, אולפנה, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר, מכללה ומדרשה. כחלק ממערכת החינוך שוכן בקריית ארבע מרכז פסג"ה (פיתוח סגלי הוראה) המשמש גם את מוסדות החינוך שביישובים באזור (גוש עציון, אפרת והר חברון). מו"פ אזורי יהודה הוקם בשנת 1998 ביישוב, ביוזמת משרד המדע, התרבות והספורט. בבניין המועצה ממוקם מוזיאון ארץ יהודה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביוני 2010 היו בקריית ארבע 7,100 תושבים. האוכלוסיה גדלה בקצב גידול שנתי של 0.1%. המועצה המקומית דורגה 3 מתוך 10 בדירוג החברתי-כלכלי. לפי נתונים אלה, קריית ארבע הוא מקום שנעים לחיות בו, היא זוכה לתמיכה גם ממשלתית וגם תנועתית, לאהדה בקרב ציבור לאומי. בקיצור, יישוב מסודר ולא בעייתי שנהנה באופן שוטף מתמיכה של השלטון וגיבוי חזק של שדולה רבת עוצמה. קריית שמונה הוקמה בשלהי מלחמת העצמאות בדצמבר 1949, לא כהתנחלות אלא כמעברה לעולים יוצאי מרוקו, על אדמות הכפר הערבי "אל-ח'אלצה" (חאלסה), שבמהלך הקרבות בגליל, תושביו נמלטו. השם של המקום הוא על שמונת הנופלים במערכה על תל חי, ביניהם יוסף טרומפלדור, במאורעות תרפ"ט. אינני יודע מה מצאו העולים ממרוקו כשהובאו למקום מלבד כמה חושות ובניינים הרוסים והרבה מאוד יתושים. יתושי חלסה, כזכור לי, היו זן מיוחד, גדול ושמן, שניזון מדמם של החיילים שחנו בו בעת מלחמת העצמאות. הם היו מטרד כזה, לנו חיילי חטיבת כרמלי ששהו בו תקופה מסוימת, שהם הקיזו את דמינו עוד לפני שהסורים עשו זאת. מחמת העדר שינה בקושי היינו כשירים לצעוד ביום. בהתאם למדיניות הקליטה בימים אלה, במקום למשוך למקום אוכלוסיה ותיקה בארץ, הובאו אליה עוד עולים מארצות מצוקה, גם מתימן אך בעיקר מצפון אפריקה. ככה התפתחה העיר, אם אפשר לקרוא לזה פיתוח - ללא תוכנית אב וללא תמיכת אם, העיקר שתהיה מאוכלסת מול האויב. ואם בכך לא די, הרי מאז שנות ה-60' של המאה העשרים היא סבלה לסרוגין מפיגועי מחבלים ומירי טילי קטיושות, לאורך שנים רבות. ב-11 באפריל 1974 חדרה חוליית מחבלים מלבנון לעיר ורצחה ששה-עשר מתושביה. מלבד זאת, היא הייתה בחזית בשתי מלחמות לבנון, כאשר בשנייה היא הופגזה בטילים, במרגמות וברקטות של החיזבאללה, וספגה פגיעות ישירות. בנסיבות אלה יש להתפלא שהעיר מונה עכשיו יותר מ-23,000 תושבים, אף ששיעור הגידול בה הוא כמחצית משיעור הגדול בקריית ארבע. לפי הלמ"ס היא מדורגת נמוכה שתי דרגות מקריית ארבע. אילו הייתה נחלת אבות... לפני זמן מה התפרסמה במגזין דה מרקר כתבת פרופיל על קריית שמונה של אורייה אלקיים תחת הכותרת "קריית שמונה, כן מה שחשבתם". "כולכם מכירים אותה או לפחות, את סביבתה, מוקפת במעיינות והרים, שקועה בטבע המרתק שהגליל בכללותו מציע ומסקרנת בצבעוניותה לאורך כל ימי השנה" - ככה נפתחת הכתבה. לאחר שאלקיים מביא נתונים על ההישגים של העיר בתחומי החינוך, התרבות, הספורט ובתחומים אחרים, הוא מציין את הכורת שעלה על הענף הזה - כולל המתנ"ס, היכל התרבות, הספרייה, המועדון לעוור, בית הקשיש, מעונות לילדים ועוד - ואיים בחיסולם. בתחום החומרי, אין תעסוקה והדור הצעיר בורח מן העיר. "קריית שמונה, כמו ערים רבות ואחרות בגליל, מוצאת את עצמה לבד במערכה מסועפת שפרטיה לא ידועים לכל, ואם ידועים, אז ישנם המתעלמים ממצוקתה שמחריפה מהחלטה להחלטה. ההבטחות מצד הממשלה לא נחסכו מאוזניהם של התושבים גם הפעם, הובטחו כספים לשיקום התרבות, משאבים להקמת מפעלים, כלים להשארת הדור הצעיר בעיר לרבות המצאת תעסוקה הולמת לאלפי הצעירים שכל כך רוצים להישאר ולהקים את ביתם בעיר, אבל לא יכולים. מסעות היד לוחצת יד הפכו למסע חד-צדדי של הממשלה לעבר קריית שמונה, מסע ארוך שבחסותו, אותה היד לוחצת על הגרון, על קני הנשימה שדרכם העיר נושמת, פועלת וחיה". המאמר מפרט את מצוקותיה של עיר שנמצאת בחזית, אך בהתייחסות אליה מצד הממסד היא אפילו רחוקה מן העורף. היא זנוחה כלכלית וחברתית, ובאחרונה, כפי שהתבשרנו, אם זאת בשורה - תרבותית. אם בקרב הוותיקים מצב הרוח מדכדך, בקרב הדור הצעיר מחפשים את הדרך החוצה. וזאת, כפי שמציין המאמר, היא דוגמה נוספת להתעלמות הטוטאלית מצד מקבלי ההחלטות, להפקרות ולחוסר השוויון הבולט, בין הפריפריה למרכז. זה הרקע למאבק שבו יצאה קריית שמונה לאחר הקש האחרון של סגירת הספרייה. על כך ניתן למצוא חומר רב בכל אמצעי המדיה, אשר כדרכה גם כאשר הלוחות הטקטוניים זזים למטה, כל עוד הר הגעש לא מתפרץ למעלה - גם היא נאלמת. ככה שהממסד האטום, שרוח לאומית נושבת בו, יכול לטפל בנושאים אחרים כמו "תרגיל העורף", בשעה שקריית שמונה היא חזית, ושרי חלם בממשלת העוועים יעשו תרגילים לפינוי בעיר שאולי לא יהיה צורך בו, או צורך לסעוד אוכלוסיה קשישה. הצעירה תפתור את בעיית הפינוי לפני כן. ולא לשכוח: קריית שמונה אינה נחלת אבותינו וסלע קיומנו, היא עיר ישראלית שאוכלסה בעולים בעל כורחם והם שרדו זאת וניסו ומנסים לחיות חיים נורמליים ומלמעלה מקפדים את ראשם.

"מאבק" תוצאת הארץ

אמנם במישור המוניציפאלי, בניגוד למישור הלאומי, הבחירות אינן יחסיות למפלגות אלא לראש העיר, אבל איך אמרו פעם על עובדי ציבור שהתלוננו על תלוש המשכורת: "נכון שאין להם, אך מה שאין להם יש להם בקביעות". ראש עירייה כמו בקריית שמונה, גם אם הוא יהיה קוסם, לא יוכל לעשות מה שעשה ראש עיריית רעננה, דרך משל. בעיות שונות, מפלגות לוקליות בעלות זיקה עמוקה, שלילית בעיקרה, למרכזי המפלגות, מפולגות ומסוכסכות, מהמורות ביורוקרטיות שונות, ציבור שונה, וראש העירייה הוא פוליטיקאי מן הזן הישן, זה שיודע איך להגיע לשלטון. ואגב, מתוך אובססיה לגעת בכל מיני תופעות זוטא (אשר לדעתי, יש בהן משום אינדיקטור ליחסי אנוש או ציבור) פניתי לראש העירייה לקבל ממנו איזה מידע לקראת כתיבת הפוסט הזה. הרי לתכלית זאת מופיעה כתובת הדוא"ל של האיש. אבל, אצל הנציגים הציבוריים שלנו הדוא"ל הוא חד סטרי. הם שולחים בו את הבולטינים שלהם. לענות על פניות הם עדיין לא למדו. כך או אחרת, בנסיבות אלה החליטו אנשים שונים בעיר, בעיקר צעירים, ליטול יוזמה ולהקים סיעה בשם צל"ע - צעירים למען עירנו. הארגון זכה גם לתהודה וגם לתמיכה מקומית, וגם לקצת תקווה. ואז באה ממשלת ישראל וב"לאפה" הגדולה שלה, שיודעת לקחת, שדדה כדרכה את כבשת הרש, שעל קרביה היא ניזונה. הבטחות לא קוימו, הטבות פסקו, עד שהמצב הגיע לתחתית של קצת תרבות שנוצרה בעיר. מועדון "גיל הזהב" נסגר, היכל התרבות ננעל, על המתנ"ס הורם הגרזן, והספרייה ננעלה. והמעניין הוא שהזעקה קמה, לא על הרקע של קיפוח מתמיד של העיר, של הזנחה של שנים, של אבטלה, של קשישים ונוער במצוקה, אלא על-רקע סגירת מוסדות תרבות. תרצו - תראו בכך תעודת כבוד. תרצו - תראו בכך תעודת עניות, בעיקר מצד גורמים חיצוניים, כמו התקשורת, גופים שונים, סופרים, אמנים, שהקול שלהם הפעם יישמע והם יהיה IN. מדובר ב"דובדבן" בקצפת שאיננה. הבעיות שלנו הן לא רק במחדלים של רשויות מקומיות והשלטון המרכזי, אלא במחדלים של כל ה-good doers בעלי הכוונות הטובות. אשר למנהיגים הפוליטיים, גם הם קוראים את הפייסבוק ואת הטוויטר ורצים להצטלם. ובסוף גם ראש הממשלה יוצא משנת החורף שלו לשעה קלה ומבטיח. הא לכם הסיפור של "הרבי והעז", בגרסה הביביאנית. חֶלֶם במהדורה מחודשת ומשופצת. אמנם הצעירים דורשים שהעיר תבנה את עצמה, אך הדרישה להפסיק עם התרומות לא תועיל, כל עוד לא יעמדו הצעירות והצעירים כחומה וימנעו מראש העיר, נסים מלכה, מלקבל תמיכה מ"יקיר העיר" נוחי דנקנר. טוב שיש נדבנים כמו דנקנר, אך טוב יותר היה אילו אותם נדבנים היו מתנים את נתינתם בכך שהם יתנו את חלקם לאחר שהשלטון יקצה את חלקו. שכן השלטון הקיים בונה על "גמילות חסדים", מיסודם של האדמו"רים, על עמותות לתמחויים, על קמחא דפסחא, ולחמא ענייא כל ימות השנה, ובכך הוא מסיר את מעט האחריות שנותרה לו. מדינת ישראל העשירה, ממשיכה במדיניות ה"חלוקה" מן המאות ה-19 וה-20 של השנור בעולם היהודי ובקרב האוכלוסיה הישראלית. לכך יש להוסיף התנהלות גרועה מצד השלטון המקומי. ככה כותבת קוראת האתר תפוז יעל בר און בין השאר: "נכון שמה שקורה כעת פוגע בתושבים, כמו תמיד, שמשלמים את מחיר הטמטום ובעיקר - חוסר הסדר הציבורי ותאוות הבצע של ראשיה הקודמים... אך אולי הגיע זמן שבמקום לזעוק בכל פעם ולקבל 'אקמול' יהיה ניתוח מקיף שיאפשר הבראה, סוף, סוף. אני מברכת אותך אוריה (כותב המאמר - צ.ג) וגם את חבריך הצעירים שפונים לדרך פוליטית - זו הדרך - ודרך הישר של מי שאכפת לו ורוצה לעשות עבור הכלל, וכך גם עבור עצמו. מוסרת לכם הצלחה רבה, ובעיקר - לשמור על הלב הטהור מצד אחד, ומהצד השני - להבין שמציאות היא דבר מורכב וכי לעתים קרובות אין 'טובים' ו-'רעים' אלא סבך שצריך להתיר". קורא אחר, בוטה הרבה יותר, כותב ככה: "ומידיו של אותו ליכוד, שוב דפקו אותם מנהיגיהם... סגרו להם את היכל התרבות, סגרו להם את המתנ"ס, ואמש סגרו להם גם את הספרייה העירונית, וזה על פניו נראה די מוצדק. הרי התושבים שם כבר הצביעו אז מי צריך אותם עכשיו? ואתם יודעים מה? בבחירות הבאות הם שוב יצביעו בעבור אותם מנהיגים ואותו ליכוד. ככה בדרך כלל נוהג כל עדר. זאת המָראָה".

קריית שמונה - דוגמה מיני רבות

קרה לקריית שמונה מה שקורה לכל מסגרת וארגון כאשר הוא חושב שהגיע לשפל: הוא שומע דפיקות מלמטה, אך מה שנוגע לשלטון, לזה ששולט בימינו, הוא שלדידו הדפיקות למטה הם דווקא יתרון. בהיות הממסד הזה בנוי על לאומנות ודתיות הרי הגאווה הלאומית אמורה לשדר כי תושבי קריית שמונה הם אומנם דפוקים, אך יש דפוקים מהם למטה: מיעוטים שלא מוכרים כיהודים, פלשתינים, ככה שבכל מקרה הם "על הגובה". ולכך יש ביטוי בבחירות. המרשם לצעירי קריית שמונה, אם הם דבקים במטרתם, הוא לעשות סינתזה בין כיכר א-תחריר בקהיר לבין גבינת הקוטג' בארץ. אם קריית שמונה תהיה המודל אפשר ומקומות אחרים ובתחומים חשובים השיטה תועתק. קריית שמונה אינה בודדה בהבטחות ריקות ממימוש. קחו את שדרות, עיר שסבלה מהתקפות בלתי פוסקות של ירי מעזה. וככה אין בכך משום חדשה שראש העירייה דוד בוסקילה אומר כי "מדינת ישראל נטשה את שדרות יום לאחר 'עופרת יצוקה'... ולא ייתכן שעיר שספגה 10 שנים התקפות טרור בלתי פוסקות לא תוכל לשקם את תושביה, וצר לי שאנו שוב עומדים מול ממשלה שלא מקיימת הבטחותיה". אני תוהה מדוע ראש עירייה בישראל כה מופתע. איש משכיל, דעתן, היה גזבר של העירייה ו"מגלה את אמריקה" בכל הקשור להבטחות של ממשלה ובעיקר ממשלה זאת, ממשלה אשר במקום לטפל בהווה האפור, הוזה ארבע ימי עבודה וחצי בשבוע, עושה תרגילים של משא אלונקות ולא דואגת למיטות בבתי חולים, מביימת חילוץ של העורף בימי המלחמה ונותנת לו לגווע בימי שלום. אדרבא, לאחר ה"מהפך" של בחירה אישית לראשי ערים, אולי מהם תבוא הבשורה. לא למערכה נגד קוטג', אלא על איכות החיים בארץ, על הפער הזועק, על האפליה בין ארץ יהודה לבין מדינת ישראל. אני תוהה. וגם כאן יש לי הערה אגבית. במהדורה המקוונת של הארץ ב-6.7.2011 מצוטט תושב ירוחם כמי שהתבטא ש"עמרם מצנע היה קולוניזאטור". מכיוון שהידיעה לא חזרה על עצמה במהדורת הדפוס למחרת, אני רוצה לקוות שזאת הייתה טעות. שאלמלא כן, זה לא מלמד על האיש שהקים את ירוחם לתחייה כאשר שימש ראש ועדה קרואה. זה מלמד יותר על האיש שאמר זאת, אם אמר זאת. אני אומנם בעד מצנע כיו"ר מפלגת העבודה, שכן לדעתי הוא היחיד מבין המתמודדים שיכול להבריא את המפלגה בפנים ולמשוך קהל פוטנציאלי בחוץ, אבל הייתי אומר זאת לגבי כל אדם שמצליח להבריא שלטון מקומי חולה, גם אם הוא לא נבחר אלא מונה. מצנע יכול היה למצוא לעצמו חיים קלים הרבה יותר מאשר להיות "מושל" ממלכת ירוחם והוא רחוק מלהיות קולוניזאטור, גם באישיותו וגם בהתנהלותו הפומבית. זאת התבטאות מבישה.

דרוש גיוס להנחת תשתית חינוכית

עם זאת, נעשה לעצמנו חיים קלים, אם את כל האשם נתלה בשלטון, כמנהגינו, שבלאו הכי עמוסי מחדלים, חלקם בלתי הפיכים. ישנו פן בחברה דמוקרטית שבצד הדיבורים אמור לפעול. ככה עשתה תנועת שס. בחברה הישראלית חלו שינויים בכוון המסורתיות, וחלקים מיוצאי עדות המזרח - אשר בשל קליטה לקויה בשעתה נוצר בקרבם חלל נורמטיבי - חזרו למסורת, חלקה חרדית מבית מדרשה של שס. הדבר מנוצל היטב על-ידי תנועת שס. אחד המפעלים המוצלחים ומעוררי הקנאה הם מוסדות "אל המעיין". מסגרת זו מצליחה למשוך חלק מן האוכלוסיה החילונית המזרחית לזרמים חרדיים. רשת אל המעיין, שהוקמה על-ידי שס בשנת 1984, מנתה בשנת 2010 כ-40,000 תלמידים. בשעתו, כאשר התנועות היהודיות הדתיות הדומיננטיות בקהילה בארה"ב, הרפורמית והשמרנית, באו בטענות על אפליה בארץ, זאת הייתה טענה צודקת, אבל לא היה בה מן החכמה. בשעתו שאלתי את אחד ממנהיגי תנועת היהדות המתקדמת, מדוע הם, כמי שמכירים את המציאות בארה"ב, לא פועלים במסגרת מה שנקרא ה-grass roots, כלומר השורשים, זאת אומרת החינוך. מדוע תנועות עשירות אלה לא הקדישו משאבים ומאמץ להקמת רשתות חינוכיות כלליות באזורי פיתוח. לכך לא היה לו מענה. הם אומנם עשו משהו באחרונה, אבל מאוחר מדי ומעט מדי. מי שמנסה לתקן מעט את חוסר האזור שנוצר הוא נדבן, איש תעשיה ידוע בעבר, חדור הכרה חברתית חינוכית - דב לאוטמן. איש זה, שמשותק כמעט לחלוטין, מוסיף לפעול בעיקר בתחום החינוך, כאשר המודל שלו היא שס. הוא נפגש בשעתו בין היתר גם עם אריה דרעי, האיש שבעצם הקים את רשת "אל מעיין", מתוך הכרה ששורש העניין הוא חינוך. ככל שילד מקבל חינוך כללי יותר ככה הוא פוקח יותר עיניים. ככל שהוא מתקדם בלימודים, ככה הוא רואה אופקים אחרים. לא ככה בנוי החינוך של "אל המעיין". שם מלמדים אותו להיות קשור לתנועה - לשס ולהלכה מאובנת. בכך נכשלו כישלון חרוץ כל תנועות השמאל ללא יוצא מן הכלל. גם כיום, כאשר אתה מדבר על איזה מבצע של תנועות הנוער במשרדי התנועה הקיבוצית בתל אביב, שואלים אותך: "האם משרד החינוך מאחורי זה?". לאמור, האם הממשלה תממן את זה. ככה לא בונים עתודה אידיאולוגית, ככה מתנוונים. אכן התנועה הקיבוצית אומנם לא פשטה את הרגל במובן הכלכלי. להפך, יש קיבוצים שמשתבצים יפה בממסגרת הפלוטוקרטית. אבל במובן החינוך של הקמת דור חדש שיהיה מסוגל להביא את המדינה לעידן אחר, הם פשטו את הרגל. וישנה תנועה להעצמת החינוך בארץ, שהיו"ר שלה הוא ידידי ורעי, פרופסור ישעיהו תדמור, איש מחשבה ומעשים בחייו. במלואת שנתיים לייסודה של התנועה, נערך במרכז חינוך ע"ש ליאו באק בחיפה מפגש של התנועה, ובו סוכמו שנתיים של פעילות והועלו כיווני פעילות להמשך דרכה. כפי שראיתי אותם בדואר שקבלתי שמביא גם מה שנקרא כמה "נגיעות" מדברי הסיכום של המשתתפים. ייעוד התנועה הוא להצית את הדמיון, הנפש והרוח בכל מקום בו הדלת מעט נפתחת ויש מעט סקרנות והתרגשות משיח המשלב גובה, עומק, רוח ופילוסופיה. תפקידה של התנועה הוא כתפקידו של "הנביא" המיסטיקן - לקרוא, לעורר, להצביע, ושוב לקרוא ולעורר ולהצביע, ולא של "הכהן", שאחראי על המבנים והתכנים. התנועה היא כמעין מצבר רוחני, כזה שיש לו אפשרות להזרים אנרגיה ועוצמת חשיבה לכל ארגון, קבוצה, רעיון או אדם אחד שפתוחים אליה. הכנס הקטן אתמול חיזק את הידיעה וההרגשה שאנחנו מקיימים מפגש מסוג מיוחד: נפגשים, יושבים, ומשוחחים. מקשיבים זה לזה, משמיעים דברינו, משתפים במחשבות, מעלים רעיונות. וזה, באורח פלא, או שלא בפלא, מחולל תנועה המטרה של התנועה היא בראש ובראשונה חידוש השיח החינוכי והציבורי סביב ליבת החינוך, סביב שאלות ומושגי היסוד של החינוך . אלה מסרים נעלים, אבל אני עדיין למטה עם תושבי קריית שמונה, ולכן אני מאוכזב מאוד מן התמצית הזאת, שכן מה שדרוש לנו בארץ בימינו היא שהתנועה תרד, כן תרד, מחיפה, אל קריית שמונה למשל, ותעשה משהו למען העמקת החינוך, למען העלאתו, שם. ואם זאת לא הייתה המטרה מלכתחילה, היא חייבת לעמוד מול עיני החברים בה כמטרה ראשית שמתבקשת. לבוא לשטח כדי לעסוק בפועל בחינוך בשדרות המקופחות של העם. זה ייאמר גם לכל האמנים, הסופרים, האינטלקטואלים, האקדמאים. כמה יוסי שרידים הם הוציאו מתוכם ללכת ולעשות שבתון ב"קריית שמונה". הם שולחים ספרים לספריה,ואין לזלזל בזה. גם זאת ביוזמת איש השמאל הפעיל בכלל ובשטח בפרט, נפתלי רז. אבל זאת לא חלופה. פעם יהודים בגולה קנו גיוס תמורת שלמונים. היום הנינים קונים אף הם סימפטיה בערבי שירה, והצדעה והזדהות עם קריית שמונה ודומיה. התוצאה נראית בשטח, בדיוק כמו המציאות בקריית ארבע נראית בשטח. ואת העיקר שכחנו: לקריית ארבע יש את הרב ליאור. לקריית שמונה אין.