הגיע הזמן להקשות קצת על חייה של אוניברסיטת תל אביב, אשר בחדרי ההרצאות ועל הדשאים המטופחים שלה נשמעים כל העת, בלי בחינה ביקורתית ומאזנת, ביטויים כגון "הכיבוש משחית", "שטחים תמורת שלום", "נישול הפלשתינים מאדמתם שעליה הם יושבים דורי דורות", "דיכוי הפלשתינים", "מצור", "עם כובש", "שלטון מושחת", "להחזיר את החיילים לארץ", "צה"ל גורם דיכוי וסבל", "דברים שמזכירים תקופות אפלות בהיסטוריה של המאה ה-20", "הפלשתינים לא צריכים לשלם בארצם תמורת השואה", "נשים ערביות הרות כורעות ללדת ומפילות במחסומים האכזריים של צה"ל", "אפרטהייד", "נלסון מנדלה", "גאנדי" ו"מרטין לותר
קינג".
יש לי חלום: עומד מרצה פופולרי, אנטי-ציוני בכל רמ"ח אבריו ופולט, בחסות החופש האקדמי, את הביטויים הללו ודומיהם מול קהל מעריץ של סטודנטים וסטודנטיות הרושמים בחריצות כל מילה, כאשר לפתע נכנסים לחדר המון ערבים כפריים: תושבי שייח' מוניס, הכפר הערבי שעליו עומדת אוניברסיטת תל אביב. הם באים עם השירוואלים והכפייות שלהם, הנשים יחפות, נקודות הקעקע המסורתיות על פניהן, נזמי המטבעות באפיהן, לבושות בשמלות גדולות מבד שחור רקומות באדום על החזה, נושאים ארגזי ירקות, גיגיות, פרימוסים, מלווים בחמורים ובג'מוסים - והם מתחילים לבשל, לאכול, להאכיל את הבהמות ולעשות ככל אדם הנמצא בביתו שבכפר.
המרצה המפונק, ששטף דבריו נקטע בפעם הראשונה בקריירה שלו, מתקשה להתגבר על ההלם הראשוני ומנסה לבקש מן הפולשים לפנות את השטח ולאפשר לו להמשיך בשיעור. הם מצידם מבקשים ממנו ללכת למקום אחר ומסבירים לו שהוא נמצא בביתם שלהם, ולא להפך. "אתה בשטח ערבי מדורי דורות", הם אומרים. הכפריים מוכיחים את דבריהם בתעודות ובאישורים מתקופת העות'מנים ובעדויות כתובות ומוקלטות של זקנים שעזבו את שייח' מוניס בתש"ח. המרצה טוען כי אוניברסיטת תל אביב היא אוניברסיטה פרו-ערבית הקיימת כבר 50 שנה, כי הוא עצמו תומך בריבונות העם הפלשתיני מעבר לקו הירוק, כי הוא פעיל בארגונים אירופיים הפועלים להעמדה לדין של אלופי צה"ל כפושעי מלחמה, כי הוא מעודד את הסטודנטים שלו להיות סרבני גיוס וכי הוא עומד לפרסם עוד ספר על ההשוואה בין הציונות ובין הנאציזם - ולכן אין להפריע לו בשיעור. אבל את הערבים כל זה לא מעניין.
להזמין משטרה? לא נעים "אנחנו כאן בבית שלנו", הם מתעקשים ומציגים לו רפרודוקציה מן התמונה המפורסמת של הצייר ראובן "הדרך לשייח' מוניס" שצוירה בשנים 1924-1923 ועומדת עכשיו למכירה פומבית בגלריה תל אביבית מכובדת. בתמונה מצויירים דרך עפר לבנה עם כמה ברושים בצידיה, עץ שיקמה ענקי במעלה הדרך השולח את ענפיו מעליה, אישה ערביה הנושאת על ראשה ארגז ומוליכה חמור עמוס בדרך לכפר הנראה על גבעת הכורכר - קבוצת בתים ירקרקים וביניהם בולט בית השייח', הבית האדום.
"בבית האדום הזה אתם עושים כל הזמן חגיגות וקבלות פנים לחבר הנאמנים שלכם ולטייקונים התומכים בכם", מנפנף בתמונה נציג הערבים, שאינם אלא שחקני תיאטרון רחוב ישראלים, "אבל זה נגמר. עכשיו חזרנו כדי לממש את זכותנו. שבנו הביתה". הסטודנטים והסטודנטיות נבוכים. במשך שנים חונכו לתמוך אוטומטית בתביעות הערבים, אבל רק שם, מעבר לקו הירוק שרובם מעולם לא ראו. והנה עכשיו הערבים כאן, בתוך חדר ההרצאות של המרצה הכריזמטי, "נלסון מנדלה הישראלי" כפי שמכנים אותו חסידיו, שעומד כעת חסר אונים ועל פניו נסוכה הבעה של החלום ושברו: יש כאן ערבים, והם לא באו כדי למחוא לו כפיים.
העסק תקוע, ה"ערבים" אינם מסכימים ללכת. משער האוניברסיטה מגיע איש ביטחון קשיש שהמהומה הפריעה לו באמצע לעיסת התפוח שהביא לעצמו מהבית, והוא אינו יכול לעשות דבר. מתחילה התלבטות: האם להזמין משטרה? לא נעים - להזמין משטרה נגד ערבים שתובעים את זכויותיהם? זה מזכיר קצת משטרים מסויימים בתקופות אפלות של המאה ה-20... אף אחד לא יודע מה לעשות. מצלמות וידאו פועלות. מתברר שבמקום נמצאים כתבי טלוויזיה. התמונות בעלות הערך החזותי-חדשותי המובהק מתפרסמות בתוך שעה בתחנות טלוויזיה ברחבי תבל. סיפור גדול. שר החינוך העירני מנצל את ההזדמנות, מופיע מיד בטלוויזיה ואומר דברים לכאן ולכאן. הנהלת אוניברסיטת תל אביב מתכנסת לישיבת חירום - הפעם לא בבית האדום אלא במקום בטוח, רחוק מן המהומה, בביתו של אחד מבכירי האוניברסיטה בכפר שמריהו. גם היא אינה יודעת כיצד לפעול.
ובינתיים עובר תיאטרון הרחוב לרחוב פנקס, למגדלי אלרוב היושבים על שטח הכפר ג'מוסין, ושם, בפתח החניון התת-קרקעי המפואר שאליו נכנס כל יום שר הביטחון שלנו
אהוד ברק בחזרו הביתה מעוד יום של מלחמה בהתנחלויות, עושים ה"ערבים הכפריים" פיתות על גבי הסאג', מבשלים חומוס, כותשים אותו ומכינים להם פלאפל על גבי הפרימוסים. ריח השמן החם עולה באוויר התל אביבי ונח על מימיה הכחולים של בריכת השחייה המרהיבה שבחצר הפנימית. החמורים מטילים את גלליהם על המדרכה. שמח.
ואחרי רחוב פנקס יופיע תיאטרון הרחוב במרכז פרס לשלום ביפו, בוועד הפועל של ההסתדרות היושב על חורבות הכפר סומייל, באוניברסיטת באר-שבע, וכך הלאה בעוד ועוד מקומות, תמיד בהפתעה, תמיד בלי הודעה מוקדמת, ותמיד עם מצלמות טלוויזיה מלוות. על-פי מיטב המסורת של ארווין פיסקטור, ברטולד ברכט, והאגיטפרופ הלוחמני שלהם. הגיע הזמן ליצירתיות. לתחכום. לרדוקציו-אד-אבסורדום של טענות השמאל. הגיע הזמן להעביר את המאבק אל לב שטחי השמאל הקיצוני ולהפעיל נגדו את נשקו שלו.
