בכרך איגרותיו של זאב ז'בוטינסקי משנת 1936, ישנו מכתב שלו לאבי, בנציון נתניהו, מ-22 במאי. במכתב זה מתנצל ז'בוטינסקי בפניו על כך שאין לו זמן לעשות משהו שמאד רצה לעשות - לכתוב מאמר (ואפילו סדרת מאמרים, כפי שמציין ז'בוטינסקי) על סבי, הרב נתן מילייקובסקי, שנפטר פחות משנה לפני כן. ז'בוטינסקי הכיר היטב את סבי. במידה רבה, היה זה בזכותו של הרב מילייקובסקי שהוקם ועד ההגנה על הנאשמים במשפט רצח ארלוזורוב - אותו ועד שבראשו עמד הרב קוק - שכן היה זה הרב מילייקובסקי ששכנע את הרב קוק להתייצב להגנת הנאשמים.
סבי לא הסתפק בעצם הקמתו של ועד הפעולה, והמשיך לפעול נגד העלילה. וכך, באיגרת אחרת של ז'בוטינסקי, הפעם לרב מילייקובסקי עצמו, מ-22 ביוני 1934, הוא כותב: "היום ראיתי קטע מ'דבר'. מאשימים אותך בתור המסית הראשי למחאת הרבנים" - הכוונה לכרוז הרבנים נגד פסק הדין הראשון בעניין סטבסקי. "אם צדקו בהאשמה - ושמעתי כי דווקא צדקו - אתה בעצמך לא תוכל עדיין להעריך כראוי את ערך הפעולה הזאת. מלבד התועלת המכריעה שהיא תביא לעניין הצדק, תהיינה לה גם מסקנות עמוקות ומרחיקות-לכת, ביחס לכל האוריאנטציה הצבורית והרוחנית, של הקהל העברי בארץ ובגולה".
ובמכתב אחר אל סבי, מ-29 במאי 1934, מנחם אותו ז'בוטינסקי: "צר לי על הטון העגום שבו הנך כותב. אני מכבר ידעתי, כי יש בקרבנו מזרע 'חם' במובן הרוסי" - בהתכוונו לבורים וגסי רוח - "והם רבים מאד. צריך כמובן לייסר אותם, אבל בתנאי שלא נחשיב את החזיון השלילי הזה יותר מדי".
במקרה של פרשת רצח ארלוזרוב, אין מדובר כמובן רק בבורים ובגסי רוח, אלא במי שהשתמשו במודע בשקר כדי לנסות לקדם את כוחם הפוליטי, וגרוע מזה, במי שבעצם פעלו להביא להוצאה להורג של יהודים חפים מפשע.
כאן אנו מגיעים לאחד ההבדלים הגדולים בין ז'בוטינסקי ובין יריביו. אילו היוצרות היו הפוכות ומנהיג רוויזיוניסטי כלשהו היה נרצח בידי ערבים על שפת ימה של תל אביב, אין להעלות לרגע על הדעת, שז'בוטינסקי היה נוהג כפי שנהגו מנהיגי מפא"י באברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואב"א אחימאיר. להפך - ז'בוטינסקי היה ללא ספק מתגייס להגנתם של מי שנאשמו על לא עוול בכפם.
ז'בוטינסקי לא מכר אשליות אותו יושר פנימי שלו, שבו נהג בענייני מדינה וחברה, היה אולי ייחודו הגדול ביותר כפוליטיקאי. איני מתכוון רק, או אפילו בעיקר, לסלידתו מקנוניות, מזימות, אינטריגות ועלילות שווא - יש לקוות כי תכונה זו אינה כה נדירה אצל פוליטיקאים - אלא בראש ובראשונה ליושרו האינטלקטואלי, בהתייחסו לבעיות השעה. וזוהי אומנם תכונה נדירה - לא רק אצל מדינאים, אלא בכלל. ז'בוטינסקי לא כתב ולוּ שורה אחת (מהדברים שקראתי), שבה אפשר לחוש בזיוף כלשהו. בכל נשקף יושר פנימי מוחלט, בלי כל ניסיון להתפתלות, הצטדקות, או התחמקות ביחס לשום שאלה משאלות הזמן, וביחס לשום פתרון שהוא מציע להן. בדבריו יש ראייה נכוחה של המציאות כמות שהיא, על כל קשייה, ובכולם ניכר כי אין הם מודרכים משיקולים כלשהם של תועלת או נזק פוליטיים - לו או לתנועתו.
ז'בוטינסקי לא נהג כפי שנוהגים לאורך ההיסטוריה כמעט כל המדינאים - כולל הגדולים שבהם. נביא לדוגמה את נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט, שלאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הבטיח לעמו שוב ושוב כי לא יכניס את ארה"ב למלחמה העולמית. הוא דיבר כך כיוון ששאף להיבחר, אבל לאחר הבחירות עשה הכל דווקא כדי לקדם את כניסתה של אמריקה למלחמה. או שארל דה-גול, שהצהיר כי לעולם לא יעזוב את אלג'יריה, אבל נקט מדיניות הפוכה מזו לאחר שנבחר (ויש סימוכים מסויימים לכך שעוד לפני הבחירות הוא התכוון לנקוט מדיניות כזו). ואם נתקרב יותר לתקופתנו ולמקומותינו, נזכור את הצהרתו של מנחם בגין על כך שלאחר פרישתו יקבע את ביתו בחבל ימית שבסיני, הצהרה שלא התכחש אליה במהלך השיחות עם המצרים, שהסתיימו בנטישתנו את מדבר סיני כולו.
אך אין מדובר רק בהצהרות נקודתיות שמהן נסוגים לאחר זמן, אלא בגישות פוליטיות כלליות יותר, שלא אחת, במודע ובמתכוון, מציירות תמונה מזוייפת של המציאות, או לפחות מסוות ומסתירות אותה. בכלל, יש הגורסים, כי הפוליטיקה היא במידה רבה אמנות ההסוואה, וכפוליטיקאי, אל לך לומר את מה שאתה באמת חושב - או לפחות לא את כל מה שאתה חושב, ואכן, רבים הם המדינאים המוכרים לציבור אשליות. הסיבה לכך פשוטה: אין הם רואים דרך אחרת שבאמצעותה יצליחו לזכות בתמיכת העם. שכן, בתחומים מסויימים, הם יודעים, העם מטבעו מכור לאשליות ויתנגד לכל מי שמנסה לנפץ לו אותן. פעמים רבות אותם מנהיגים אף מוכרים לעצמם אותן אשליות. אבל גם במקרים שהזיוף אינו מכוון, הרי שמבחינה אובייקטיבית הוא נשאר כזה - זיוף.
רק מנהיגים מעטים בהיסטוריה נהגו אחרת, והם אומנם בדרך כלל שילמו על כך מחיר. כזה למשל היה וינסטון צ'רצ'יל, שהוגלה אל המדבר הפוליטי במשך שנים ארוכות, משום שהטיף להתעמתות עם היטלר במקום לפשרה עמו. רק ניצחונותיו של היטלר בשדה הקרב הביאו את צ'רצ'יל לשלטון ולניהול המלחמה נגדו.
ז'בוטינסקי - כמו צ'רצ'יל, וכמו הרצל כמובן - היה מהסוג הזה, השני. מכאן גדולתו, אך מכאן, כפוליטיקאי, גם חולשתו. כי בתנאים מסויימים ובזמנים מסויימים כנראה לא ניתן להגיע לשלטון בלי למכור לציבור אשליות. וז'בוטינסקי לא מכר אשליות.
עמדות שמרבית הציבור אינו מסוגל לקבל - אביא לכך רק דוגמאות בודדות.
"אנו חייבים לשאוף עתה למטרה אחת", כתב ז'בוטינסקי ב-1932, "בקרירות, מתוך חשבון ובשיטה - לחדד ככל האפשר את הקונפליקט שלנו עם אנגליה".
ובמקום אחר טען: "אנו אנוסים ללמוד לירות. כי נגד הכרח של מציאות היסטורית אין טעם להתווכח".
ואילו ב-1929 כתב: "התיקון הכי קל בענייני המדינה אינו קורה אלא על-ידי לחץ ומלחמה".
בזמן ההבלגה, אמר את הדברים הבאים: "הם טוענים - (הכוונה למנהיגי מפא"י) - שהשיטה של אלימות תחת אלימות עשויה לפגוע רק בשרירי האוייב, אבל לא בליבו... שהשיטה של היעדר תשובה על מעשה אלימות היא היחידה שמשפיעה במישרים על רצונו הרע של האלים...שהאוייב מתחיל להתבייש. הלכה נאה ונאצלת, כזו של גנדי וטולסטוי... אלא שאין בה אמת. (וכאן ז'בוטינסקי מנתח את אירועי הגלות ואת הלקחים הנובעים מהם ואומר:) המסקנה? מכים!".
ולהלן דברים נוספים, בוטים ואכזריים למדי שהוא כותב: "כל הקשור במלחמה הרי הוא רע, ו'טוב' אינו קיים כלל. שעה שאתה יורה לעבר חיילים זרים - אל נא תשקר לעצמך ואל תדמה שב'אשמים' אתה יורה. אני זוכר את ה'אשמים' הללו שבחזית ארץ ישראל בשנת 1918: איכרים טורקיים, בחורים פשוטים וטובים, כל אב היה מתגאה ב'קדיש' שכזה, ולאיש מהם לא הייתה כל טענה - לא נגד בריטניה ולא נגד הלגיון שלנו, ולכל אחד מהם הייתה אך שאיפה אחת: הביתה... עת הרגו אחד מהם, היה זה פשע נגד אלוהים ואדם, באותה מידה בדיוק כאילו הרגו אחד משלנו, ואולי אפילו חטא גדול עוד יותר, מכיוון שאנשי הלגיון היו מתנדבים... הרומאי היה אומר: 'משתי רעות בחר לך את זו הקטנה'".
השוו דברים אלה למה שאמרו אז אנשי מפא"י ומנהיגים אחרים של היישוב - על "טוהר הנשק", על שלום עם הערבים, על ויתורים שיביאו אותם להסכים לנוכחותנו בארץ ישראל, ולא רק זה, אלא בכלל, על שלום עולמי, ועוד. לעומתם, כשדיבר ז'בוטינסקי על שלום, היה זה על שלום כפוי, שניתן להשיגו רק באמצעות כוח רב. אם הייתה לו כלל אמונה שלום עתידי וערטילאי כלשהו, שאינו מוגן בכוח הזרוע, היה זה מן הסתם אותו שלום שבו האמינו נביאינו. כי אלה בחכמתם ויושרם (להבדיל מנביאי השקר) לא האמינו בשלום "עכשיו", אלא רק בשלום-אמת שיבוא באחרית הימים. לשיטתו של ז'בוטינסקי, במה שנוגע ליחסים בין מדינות, אלה הם יחסים של "אדם לאדם זאב" המבוססים בעיקרם על אינטרסים קרים.
כמובן, כך לא מדבר מדינאי, לא במובן שהעולם רגיל אליו. כך מדבר ללא מורא מנהיג רוחני ומחנך גדול, שאומנם - בשל צו השעה - נעשה גם פוליטיקאי.
תכונה זו אצל פוליטיקאי - של יושר מוחלט - מהווה כוח עצום, והיא זו שאיפשרה לז'בוטינסקי לכבוש לבבות ועשתה אותו למנהיג נערץ כל כך - נערץ בהרבה מכל המנהיגים הציוניים של אותם הזמנים, מסוג המנהיגים שימשיכו להיות נערצים לאורך הדורות. אבל יש להכיר בכך, שמבחינה פוליטית, תכונה זו מהווה גם חיסרון. כי אלמלא אותו יושר אינטלקטואלי בלתי מתפשר של ז'בוטינסקי, האם יש לפקפק בכך שהיה מגיע לשלטון של התנועה הציונית? הוא הרי היה מוכשר - בכמה דרגות - מכל יריביו, ובעל יכולת שכנוע ומעש גדולים בהרבה משלהם. אך עמדותיו אלו - שמרבית העם לא קיבל אותן, כנראה כיוון שכלל הציבור פשוט אינו מסוגל, במרבית הנסיבות, לקבלן - איפשרו לו אומנם ליצור תנועה, אך של מיעוט בלבד. מצד שני, אילולא הטיף למה שהטיף ושכנע די אנשים בנכונות טיעוניו, לא הייתה קמה המחתרת, ולא הייתה לנו היום מדינה. מנהיגים כאלה נחוצים בזמנים הרי גורל, ואכן, באותם זמנים, לחלקים מהציבור יש נכונות להניח לרגע לאשליה ולהטות אוזן.
זהו הקונפליקט של הפוליטיקה האנושית, שקיים כנראה מאז שהתאגדו בני האדם לקבוצות והמליכו עליהם מלכים. ואם התלבט ז'בוטינסקי אי-פעם בשאלה זו, הוא לא נתן לכך ביטוי שאני לפחות יודע עליו. להפך:
"אם בטוח אתה", כך כתב, "כי אמונתך אמת, הרי היא-היא האמת היחידה ואחרת אין, ולא ייתכן כלל כי תהיה. ועם זאת, האמת שלך היא המעצמה האדירה בתבל, חזקה ממנה אין".
אמונתו זו לא אפשרה לו לנהוג אחרת. מכאן כוחו הגדול אצל חלקים של הציבור היהודי. ואם נחזור לספר האיגרות של ז'בוטינסקי, מכאן גם החיבור הטבעי, הבלתי אמצעי, שנוצר בין ז'בוטינסקי לבין סבי, ובין ז'בוטינסקי לבין אבי.
