קנאת סופרים תרבה חוכמה, כמאמר הפתגם, אבל לא היא זו שגרמה לפילוג הנורא באגודתם. תשעים שנה אחרי שהקים אותה, ברוב הדר ופאר, מתהפך עכשיו, מן הסתם, חיים נחמן ביאליק בקברו למראה מה שנותר ממנה. היה זה ויכוח, מר ונמהר, על אופייה ודמותה של האגודה, שגרם לשסע הגדול בשורותיה. הפורשים ממנה, לפני 16 שנים, היו אותם סופרים שלא הסכינו עם שמה המקורי כ"אגודת הסופרים העבריים" בלבד. הם עמדו על כך שלא לקפח את הסופרים הערביים בארץ והקימו, לכן, איגוד משלהם, כדי לצרף אותם לשורותיו. במבט לאחור, מסתבר שהפיצול הזה לא הניב פירות. לא לאגודה ולא לאיגוד. הוא רק נגס מכוחם של השניים, בעוד סופרים לא מעטים העדיפו לשמור על נייטרליות מאוזנת ולא להצטרף אפילו לאחד מהם. היום ניתן רק להתרפק על מה שהייתה פעם האגודה המקורית בשיא-תפארתה. מלבד ביאליק, מייסדה, כיכבו בשורותיה תותחים כמו סוקולוב, טשרניחובסקי, אחד העם, שלונסקי, ברנר, רחל, לאה גולדברג, יעקב פיכמן ואשר ברש. בשנות הזוהר של האגודה היו ועידות הסופרים אירועים מתוקשרים ומייצרי כותרות. כל ה"מי ומי", בהם שרים, ראשי עיריות ושועי הארץ, כיבדו את נוכחותם בהן. דיוניהן המעמיקים היו משב-רוח רענן של להט-יצירה. ענן כבד לסופרים עצמם הייתה האגודה ביתם השני, אפוף חום ומקור לגאווה. ממנה הם שאבו את תעצומות הנפש שלהם וגם את מעוזם הכלכלי. היא הייתה בשבילם עוגן-הצלה, כשדאגה לספק לחבריה הלוואות, קרנות-תמיכה ומילגות נדיבות. אבל השנים עשו את שלהן. ויכוחים ומריבות אינסוף כירסמו בעוצמתה. ואחרי שנסחט ממנה כל המיץ, שוב לא עמד לה כוחה. את סאת הצרות הגדישה מעילה בכספיה, ומאז נגזר עליה להתנהל תחת ענן כבד של חשדות. תקציבה צומצם לבלי הכר, גרעונה גדל, והיא החלה סובלת ממחסור בתרומות, בקרנות ובתמיכה עירונית. אם עוד נותר לה, בכל זאת, על מה להתגאות, הרי זה בזכות מכון ה"גנזים" שלה, שאינו אלא הארכיון הגדול והמרכזי בארץ, בו שמורים, משנות ה-50 של המאה החולפת, כתבי היד של מאות משוררים וסופרים עבריים. כדי לשמר אותו משממונו, הועבר המכון, בצוק העיתים, למשכנו הראוי בבית אריאלה. מה שנותר עכשיו לעשות הוא לדאוג גם לשיקומה של האגודה כגוף ספרותי. בתוקף הנסיבות החדשות שנוצרו במציאות הישראלית, הגיעה העת שאגודת הסופרים העבריים, השוכנת, עדיין, בביתה המקורי שברחוב קפלן, תשלים ותתפייס עם איגוד הסופרים העצמאי, שפרש ממנה. מן הראוי ליצור ביניהם "מודוס ויוונדי" ולהקים אגודה אחת, של "הסופרים הישראלים" - יהודים וערבים כאחד. זו רק תתרום להשבת ימיה כקדם ותעצים מחדש את כוחה, שאבד לה במרוצת השנים.