יש בלבנו שמחה מרובה אחרי שבת קודש עם התעלות הנפש גדולה ביותר, אשר רבבות רבות של אחינו היקרים אשר הקפידו באמירת כל ספר התהלים, ודאי דוד מלכנו מליץ יושר עלינו בשמיים ונזכה למיתוק דינים גדול ביותר ולישועה גדולה.
"ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפיים וכו'". נשתדל בימים אלו לחזק עצמנו מחיל אל חיל ובשבוע הבא עלינו לטובה, נתחזק בכל יום באמירת פיטום הקטורת, אשר סגולותיה רבות ביותר; לעצור המגפה, לפרנסה ולישועה מרובה. ומי שיכול להקפיד בכל יום לאומרה בהידור, הברכה תבא עליו בשפע והקב"ה יזכה אותנו ויקיים בנו "והריקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שיפתותיכם מלאמר די".
אך בכל אופן נשתדל בשבוע הבא עלינו לטובה לומר בכל יום ולזכות את הרבים לומר פיטום הקטורת בכל יום וודאי נראה ברכה ושפע גדול בכל ענייני הפרנסה ולא ידח ממנו נידח. ונשתדל לראות כל אחד את מעלת חברנו ולא חסרונו, משום שבדור זה, אחת מן עצות היצר הרע, היא לראות רק את הרע בחברנו ולא לראות את עצמנו.
ואמרנו כמה פעמים בשיעורים הקדושים משל, אשר מוסר גדול יש בו: מעשה בעשרה עיוורים אשר רצו לעבור נהר גדול, אשר הזרם בו היה חזק ביותר; פחדו העיוורים פחד גדול ביותר שאחד מהם או כמה יסחפו במים; ישבו וטיכסו עצה, בפחד ואימה, מה לעשות; ואחרי מחשבות מרובות, החליטו שכל העשרה יחזיקו ידיים חזק מאוד אחד לחברו וכך יעברו הנהר וישמרו איש את רעהו; וכך עשו, נכנסו בפחד ואימה שלובי ידיים איש לרעהו; והנה כשהגיעו לצד השני של הנהר, אמרו: כעת שעברנו, החשוב שבינינו יספור את העוברים, לראות שכולם עברו בשלום את הנהר; וכך עשו, הבכיר שבחבורה החל לספור את חבריו והנה שוד ושבר, סופר את חבריו ומוצא שרק תשעה יש; ביקש ראש החבורה מחברו הקרוב: תספור אתה וחברו סופר ואף הוא סופר תשעה, אחד חסר! השלישי ספר ואף הוא מוצא תשעה!
מרחוק עמד איש פיקח וראה את כל אשר קורה וצחוק גדול היה בליבו, רץ לקראתם ואמר: אני אספור אתכם; עמד ונתן לראשון מכה בידו, הראשון צעק; אמר להם: הנה אחד, לשני נתן מכה בידו ואף הוא צעק; אמר: הנה שניים וכך המשיך עד אשר הגיע לעשר; והנה פלא, לחבורת עוברי הנהר עשרה חברים, לא חסר שום אחד; אמרו לו העיוורים: איך אתה ספרת עשרה ואנו ספרנו כמה פעמים והגענו רק לתשעה; ענה ואמר להם: זה דבר עתיק-יומין ובעיה גדולה בעולם, התרגלו העולם לספור את כולם, אך את עצמם שוכחים לספור וכך ממשיך העולם, כל אחד רואה את חבריו ואת נגעיהם, אך את עצמו שוכח לספור ולראות.
נשתדל בכל כוחנו לראות את נגעי עצמנו ולתקן את דרכינו ורק אחרי כן לנסות לתקן ולחפש בנגעי חברנו.
וצריך האדם להיזהר זהירות גדולה ביותר, לא ליפול בידי הזרם של החברה. החברה של היום דוחפת את האדם ומדרדרת אותו למצב שלא יראה את עצמו ואת נגעיו ונהיה כסוס שוטף במלחמה.
והוא כמשל אשר משלנו לפני שנים, על איש בעל תאוות גדולות אשר היה גם חכם ובעל כוח גדול וחזק. בכל יום היה שוחט כבש בבוקר לאכילתו וכבש בצהריים לאכילתו ועוד אחד בערב. הכבשים פחדו וראו איך כל יום שוחטים שניים או שלושה כבשים. והיו, מן הפחד, בורחים ליער ואותו בעל תאווה היה צריך בכל יום ללכת לחפש את כבשיו ביער. החליט האדם לילך בדרך חדשה, לקח את הכבשים והסביר לכל כבש דבר אחר, לכבש אחד הסביר שהוא בכלל אריה ולא כבש, לכבש השני הסביר שהוא אדם, ולעוד אחד הסביר שהוא נמר, וכך כל כבש הסביר דבר אחר לגמרי. וכך הכבשים הפסיקו לפחד והיו הולכים בכל יום למרעה וחוזרים שמחים ובלי פחד שישחטו אותם. וכאשר היו רואים ששחטו כבש היו אומרים: זה כבש, אני אריה. השני היה אומר: אני נמר וכו'. וכך אותו בעל תאווה, בלי דאגה ועמל, אכל ושחט ואכל.
כך היצר הרע לא נותן לאדם לעצור ולחשוב לאן הוא מגיע ומה יהיה עימו. ואם מתחיל האדם לחשוב ולדאוג ממעשיו, היצר על-ידי שליחיו הרבים מסביר לו שבכלל דבר זה אינו נוגע אליו, הוא זה דבר אחר לגמרי.
נדע בחיים האלו לעבוד על עצמנו, לעצור ולדעת מי אנחנו ולספור גם אותנו ולראות את מעשינו ולא לחיות בחיים שאולים ומזויפים עד שיגיע הזמן והיצר יפיל את האדם בבור עמוק אשר מי ישורנו. נחזק עצמנו במצוות ובמעשים טובים, וניישר את דרכינו ונזכה לישועה והצלחה. ובזכות המצוות אשר בקהל עם, כניסת שבת מוקדמת וכן אמירת התהלים וכן מצוות השבוע הבא עלינו לטובה, אמירת פיטום הקטורת בכל יום ובעיקר בשבוע זה נזכה לאורה וישועה, הצלחה ופרנסה ואור חדש על ציון תאיר.
