צ'רצ'יל בספרו "מלחמת העולם השנייה": אין עוד שני עמים שהטביעו חותם כזה על העולם. "היוונים מתחרים ביהודים על כתרו של העם בעל התודעה המדינית המפותחת ביותר בעולם. אין עוד שני עמים אחרים שהטביעו חותם שכזה על העולם. שניהם גילו כושר קיום, חרף סכנות וסבל אין קץ ממדכאים מבחוץ, ולכושר הזה השתוו רק המדנים, המריבות והתהפוכות שביניהם שלהם עצמם. כמה אלפי שנים עברו ועדיין לא חל כל שינוי בסגולותיהם ולא פחתו במאומה, לא מצוקותיהם ואף לא כוח החיות שלהם. הם נשארו קיימים חרף כל מה שיכול היה העולם לעשות כנגדם. וחרף כל מה שיכלו לעשות כנגד עצמם, ומבחינות כה שונות השאיר לנו כל אחד מהם את מורשת גאונו וחכמתו.
"לא היו שתי ערים חשובות יותר למין האנושי מאתונה ומירושלים. בשורותיהן בדת, בפילוסופיה ובאמנות הלא הן האורות המדריכים הראשיים לאמונה ולתרבות של ימינו. כתום דורי דורות של שלטון זר ודיכוי אין קץ הנורא מכל תיאור, עדיין הם ציבורים חיים ופעילים וכוחות בעלי משקל בעולם של ימינו, המתגודדים ביניהם לבין עצמם בצימאון לא ידע רוויה" (וינסטון צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה", פרק 30).
מההיסטריה הקדומה - להכרזת "העצמאות" המחודשת ההיסטוריה של יוון מתחילה עוד בימי קדם. חופי הים האגאי ראו את לידת אחת הציוויליזציות הראשונות של האנושות - "התרבות המינואית". אחרי תקופת החושך במאה ה-9 לפנה"ס החלה תקופה חדשה בתולדות יוון - קמו בה ערי מדינה כמו אתונה, ספרטה, תבאי ואחרות (ערי יוון התגבשו בידי אלכסנדר מוקדון והפכו לחלק מהאימפריה שלו). תרבות יוון הקלאסית התבטאה בפריחה אדירה במדעים, בפילוסופיה, באמנויות, בספורט, בהיסטוריה, באדריכלות, ברפואה ובשאר התחומים; כאשר מדברים על "רנסאנס" ("התחייה") מתכוונים לחזרה לתקופה הזו.
לאחר מותו של אלכסנדר, יוון הלכה ושקעה מבחינה צבאית עד שנכבשה על-ידי רומא בשנת 168 לפנה"ס; החלק המזרחי של האימפריה הרומית, המוכר כאימפריה הביזנטית, היה יווני ושרד כאלף שנים, עד אשר נכבש במאה ה-15 על-ידי האימפריה העות'מאנית, ששלטה ביוון עד לתחילת המאה ה-19.
בשנת 1821 התמרדו היוונים והכריזו על עצמאותם (1822). הלחימה בעות'מאנים נמשכה כעשר שנים וככל שהתארכה צבר המרי היווני תמיכה רחבה באירופה (התופעה שבה אומה נוצרית מנסה להתנער מאימפריה מוסלמית רכשה לא מעט אהדה מצד הציבור האירופי). ב-11 במאי 1832 הוכרזה סופית יוון כמדינה ריבונית.
עצמאותה הוכרה רשמית בידי הטורקים והאירופים באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832.
הכרזת העצמאות וההכרה הרשמית בה מצד הטורקים רחוקה הייתה מלהיות סוף פסוק בסכסוך המתמשך עם טורקיה. במשך המאה ה-19 והמאה ה-20 (מתוך שאיפה להרחיב את שטח המדינה ולכלול בה את כל דוברי היוונית), לחמו היוונים בסדרת מלחמות נגד העות'מאנים (תוך עליות ומורדות בהישגיהם הצבאיים). אחת מתוצאותיה של מלחמת טורקיה-יוון (1922-1919), שבה הובסו היוונים, הייתה הסכם לוזאן (1923), שבמסגרתו נערכו "חילופי אוכלוסין" (כ-1.2 מיליון יוונים גורשו מטורקיה, ובמקביל, כ-600 אלף טורקים ומוסלמים אחרים גורשו מיוון).
ברם, מעשי האיבה שביצעו שני הצדדים אלה באלה במשך המלחמה ביססו את התחושה, שיוונים וטורקים אינם יכולים לחיות יחדיו בהרמוניה.
יוון במלחמת העולם השנייה בשנת 1940 פלשה איטליה הפשיסטית ליוון. בתחילה נהדפו הפולשים, אך לאחר התערבות גרמניה הנאצית, יוון נכבשה ונותרה תחת שלטון הנאצים עד לסוף המלחמה.
לאחר שחרורה בתום מלחמת העולם השנייה, חוותה יוון מלחמת אזרחים, שנמשכה עד 1949. בשנת 1967 תפס הצבא את השלטון בהפיכה צבאית וייסד את "משטר הקולונלים", שבין היתר ביטל את המלוכה ביוון. ב-1974 מימנה החונטה הצבאית הפיכה כושלת בקפריסין (ראה בהמשך), מה שהוביל להפלתה.
ב-1975 הוקמה ביוון רפובליקה דמוקרטית, שהצטרפה כעבור שש שנים (ב-1981) לאיחוד האירופי וב-2001 אף שינתה את המטבע שלה לאירו.
המאבק על השליטה בקפריסין החל ב-1878 עבר האי קפריסין לשליטה בפועל של הבריטים (סופח אליהם רשמית ב-1913). בראשית 1955 פתחה מחתרת צבאית יוונית (אאוקה) במאבק לעצמאות, מתוך כוונה לאיחוד האי עם יוון. ב-1960 ויתרה בריטניה על שלטונה (פרט לשני בסיסים צבאיים שעדיין מוחזקים בידה) והאי הוכרז רשמית כ"רפובליקת קפריסין", תוך חלוקתו לשתי רשויות פוליטיות - היוונית והטורקית.
ברם, המתח בין שתי הקהילות לא פחת, וב-1974 שב והתפרץ בעקבות הפיכה צבאית שביצעו קפריסאים-יוונים, תוך דרישה חוזרת לאיחוד האי עם יוון. בתגובה, פלש צבא טורקיה לצפון קפריסין ויצר חיץ בין אזור האוכלוסיה הטורקית ליתר חלקי האי.
בצעד שהזכיר את חילופי האוכלוסיה בין טורקיה ויוון לאחר הסכם לוזאן, 200 אלף יוונים, שהתגוררו בצפון האי, גורשו אל דרומו, ובמקביל, גורשו 60 אלף טורקים אל צפונו. כיום ההפרדה בין הקהילות היא כמעט מלאה, למעט שני כפרים בשטח המפורז, שבין שני חלקי האי.
הסתירה בין תפישת העולם היוונית לבין ההשקפה היהודית היוונים הם שהביאו למודעות האנושית את רעיון ה"הומניזם", לפיו בן האדם הוא מרכז העולם. והמוח האנושי ויכולתו להבין, להתבונן ולהכיל דברים באופן רציונאלי, הוא הכל בכל מכל. העניין באדם הביא להתפתחות סוגי ספרות שונים, כגון המיתולוגיה (סיפורי אגדה על אלים ובני אדם); האפוס (שירה שנועדה לפאר מעשי גיבורים); הפרוזה (סיפורים על אלים ואנשים).
כמה מרעיונותיהם עומדים בסתירה מוחלטת להשקפה היהודית, אשר על פיה בני האדם נבראו בצלם האלוקים, בעוד שאצל היוונים, האלילים הם אלה שנבראו בצלמו של האדם; עבור היהודים, יש צורך להשלים ולרומם את העולם הגשמי מבחינה רוחנית, בעוד שבעיני היוונים העולם הגשמי הוא מושלם. וכפי שהגדיר זאת פעם דניס פראגר (שדרן רדיו ופובליציסט אמריקני): "בעיני היוונים מה שיפה - קדוש; בעיני היהודים, מה שקדוש - יפה".
לעומת התהום הרובצת בין תפישת העולם הקלאסית של היוונים ושל היהודים, עדיין רב המשותף במנת גורלם, לא רק בעבר ההיסטורי הרחוק אלא גם בימינו אנו, כפי שמעיר פרופסור נחמני, במאמרו ב'
הארץ' ב-1.7.11: "שתיהן הודפות ניסיונות חיצוניים לכפות עליהן פתרונות לסכסוכים: ישראל בסכסוך עם הפלשתינים, ויוון בסכסוך הקפריסאי; שתיהן מתמודדות עם מהגרים זרים (יוון, כישראל בגבול מצרים, בונה חומה בגבולה עם טורקיה לעצירת אלפי המהגרים החודרים אליה); על שתיהן מאיימת סכנת הטרור ה-ג'יהאדי, והמשקל הניכר של הדת בחיים הציבוריים הוא היבט נוסף משותף לשתיהן".
ונסיים בציטוט נוסף מדברי צ'רצ'יל על המכנים המשותפים שבין שני העמים: "כל כמה שיהיה מצבם נואש וכל כמה שתחמיר הסכנה לארצם, תמיד הם חלוקים למפלגות הרבה, עם הרבה מנהיגים הנלחמים ביניהם בחמת נואשים. יפה אמרו, ש
כל מקום בו נמצאים שלושה יהודים יתברר כי יש שני ראשי ממשלה ואחד מנהיג לאופוזיציה, והוא הדין בעם העתיק והמהולל השני, שמלחמת החיים שלו הסוערת והמתמידה תחילתה נעוצה במבועי המחשבה האנושית.
"כשלעצמי, עמדתי תמיד לצד שניהם והאמנתי בכוחם הבלתי מנוצח לעמוד בריבות פנימיים ובנחשולים העולמיים הקמים עליהם לאבדם".
