משפחה במצוקה

לראשונה מאז החל בעדותו, נשמע (יום ב', 11.7.11) אהוד אולמרט נבוך יותר מאשר נרגז. זה היה כאשר התובע, אורי קורב, החל לפרט את נתוני ההוצאות וההכנסות של משפחת אולמרט מאז שלהי שנות ה-90, ולא ויתר גם על הפרטים שמסר אולמרט בהצהרת ההון שהגיש ב-1999. באיחור קל, זינק הסניגור רועי בלכר לעזרת לקוחו, והוציא מהשופטים איסור פרסום על פרטים כגון מספר חשבון הבנק וסכומי ההכנסות וההוצאות המדויקים. זו הייתה רק נחמה פורתא. איש אינו אוהב שענייניו הכספיים נחשפים קבל עם ועדה, ובוודאי לא כאשר לכאורה מסתבר מהם שהוא היה שלומיאל לא קטן. אין מילה אחרת לתאר את מי שחי במשיכת יתר תמידית של 30-20 אלף שקל בחודש, שהם 360-240 אלף שקל בשנה, לוקח עוד ועוד הלוואות כדי לכסות את היתרה השלילית, ולבסוף נאלץ למכור את דירתו כדי להיפטר לתמיד (או לפחות לטווח ארוך) מכאב הראש הזה. "היינו במצוקה תמידית של משיכת יתר", אמר אולמרט. המצב הפיננסי הזה של משפחת אולמרט עורר לא מעט תהיות. כיצד נקלע אדם חכם ומציאותי כמו אהוד אולמרט למצב בו באופן קבוע, הוצאותיו עולות פי שניים ושלושה על הכנסותיו? איך הוא חשב לפתור את הבעיה בצורה יסודית? כיצד הסכים בנק הפועלים לאפשר לו לאורך שנים משיכת יתר העולה בהרבה על שכרו השנתי? האם משיכת היתר הזאת נבעה ממעמדו הציבורי של אולמרט, ואם כן - האין בה פסול? האם יש קשר בין עובדה זו לבין הקשרים בין אולמרט לדני דנקנר, שהיה אז דירקטור בבנק ולאחר מכן סגן היו"ר שלו? פעולה אחת שלא ביצע אולמרט דווקא נראית כעומדת לזכותו: הוא לא השתמש - לפחות לפי מה שהוצג עד רגע זה - בכספים שהפקיד אצל אורי מסר. היו שם מאות אלפי דולרים, והוא יכול היה בקלות לכסות באמצעותם של הגירעון. הוא לא עשה זאת - ויש בכך משום חיזוק לטענתו, לפיו מדובר היה בכספים פוליטיים כשרים, ולכן לא ערבב בינם לבין חשבונו הפרטי. לעומת זאת, היה ערבוב אחד שכן הכניס את אולמרט לפינה. בשנת 1997 הופקדו בחשבונו 140,000 שקל שקיבל משה טלנסקי ובשנת 1998 הופקדו בו 100,000 דולר שקיבל ג'ו אלמליח. אולמרט טען, שסכומים אלו כיסו תשלומים שביצע מספר שנים קודם לכן לעו"ד משה ישראל וליחצ"ן רוני רימון על-רקע משפטו בפרשת החשבוניות בליכוד. לדבריו, מאחר ששילם במקור מכיסו הפרטי, הוא הכניס את הכספים הללו לאותו חשבון ולא לחשבון ששימש ליתר הוצאות המשפט. הוא לא הצליח להציג עד כה שום אסמכתא לגירסתו, ולכן ממשיכה התביעה לטעון שהיו אלו תרומות בלתי חוקיות. כאשר הוגשו עשרות צ'קים שנמשכו מחשבונו של אולמרט, התבררו עוד שתי עובדות הגורמות להרמת גבה. האחת: למרות מצבו הכספי הדחוק, אולמרט שילם עשרות אלפי שקלים מדי שנה לעו"ד אורי מסר, ובשנת 2005-2004 אף הגיע התשלום ל-250,000 שקל - בערך כמו כל משיכת היתר שלו באותה שנה. השנייה: שולה זקן חתמה לעיתים על צ'קים תוך שימוש בשמו של אולמרט - מהלך שקיים ספק רב, בלשון המעטה, בדבר חוקיותו (שלא לדבר על השאלה העקרונית, האם מי שקיבלה משכורת מעיריית ירושלים, הייתה צריכה לטפל בשעות העבודה בענייניו הפרטיים של ראש העירייה). הרווחה באה למשפחת אולמרט כאשר מכרה את ביתה ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים בתחילת 2004, תמורת 12 מיליון שקל. בשער החליפין של אז, היו אלו 2.7 מיליון דולר. אולמרט קנה את הבית ברחוב כרמיה בירושלים ב-1.2 מיליון דולר ודירה ברחוב מלצ'ט בתל אביב ב-420,000 דולר, כך שנותרו לו מיליון דולר - רווח נקי וחוקי לגמרי, כתוצאה מעסקת נדל"ן מוצלחת. כעבור שנתיים שוב שיחק לו מזלו, או ליתר דיוק - לרעייתו עליזה. בשנת 2006, הראשונה לכהונתו של בעלה כראש ממשלה, מכרה עליזה ציורים בתמורה של יותר מפי עשרה מאשר בשנה הקודמת. המספר המדויק אסור בפרסום, ונוכל רק לומר שמדובר במאות אלפי שקלים. כפי שפורסם כאן בעבר, בין הרוכשים של תמונותיה לאורך השנים היו אלפרד אקירוב, ג'ו אלמליח ורם כספי. האם הערך האמנותי של הציורים עלה פי עשרה בתוך שנה? לא סביר. קשה גם לקבל את ההסבר, לפיו עצם העובדה שבעלה היה ראש הממשלה, הפך את הציורים לשווים הרבה-הרבה יותר. אם הצייר היה ראש הממשלה עצמו, זה כמובן סיפור שונה - אבל פה הרי מדובר ברעייתו. אז אולי לא כל מי שקנה במחיר שקנה, שילם בהכרח בעד הערך האמנותי ולא בעד שמה הפרטי של הציירת, אלא בעד שם משפחתה. אולי. אחרי כל זה, נותרנו עם עוד תמיהות. אדם שבמשך שנים חי - כעדות עצמו - במשיכת יתר של מאות אלפי שקלים, שמשכורתו הייתה רק כזו של איש ציבור, שרעייתו סיימה את רוב שנות פעילותה העסקית בהפסדים,שנזקק להלוואות כדי לגמור את החודש, אדם כזה מאבד 150,000 דולר (הכסף שלדבריו נעלם מהקופה הסודית אצל מסר)? אדם כזה צובר יתרת זכות של קרוב ל-100,000 דולר בסוכנות נסיעות ואינו יודע על כך דבר? תשובות לא ניתנו היום.