ההתנפלות על חוק החרם ויוזמיו שברה שיאים חדשים בענף התחרותי הישראלי של הציניות והצביעות. כל הפאניקה, ההיסטריה והולכת האימים של מתנגדי החוק על גווניו נשענת על כרעי תרנגולת. מנסים לזרות לנו חול בעיניים באמצעות מצגי שווא והטמעת פרשנויות מסולפות למושגים שלכאורה אינם אמורים להיות במחלוקת. פגיעה אנושה בדמוקרטיה! רמיסת זכויות יסוד!
חופש הביטוי הקדוש חולל!
מצווחים מהאגף השמאלי כשה"מרכז" מחרה-מחזיק אחריהם במפתיע. החוק אינו "בג"יצ", שולף היועץ המשפטי של הכנסת את נשק יום הדין. ואכן, בית המשפט העליון, ביומרה שניכס לעצמו, לקבוע ערכים שגזורים מהאג'נדה הסגורה שלו ולהתערב ברגל גסה בעבודת המחוקק – מהווה את רשת הביטחון של קואליציית מתנגדי החוק הנסערת. בואו נבחן באופן רציונלי האם כצעקתה.
העיקרון הבסיסי של "חופש הביטוי" הוא האפשרות להביע בכתב או בעל-פה כל דעה, רעיון, השקפה, ללא מורא וללא הגבלה, כל זמן שההבעה הזאת אינה בגדר הסתה כפי שנקבע בחוק ועל כך אין מחלוקת. העניין הפיזי היחיד שקשור לחופש הזה נוגע למנגנון שמניע את הלשון בפקודת המוח או לזה שמניע את האצבעות על גבי המקלדת. חופש הדיבור הוא גם החופש להפגין במגבלות החוק. חופש הדיבור אינו כולל להחרים או להסית לחרם על פעילויות, מוצרים או מקומות שהמדינה בחרה לקיים באמצעות ממשלה נבחרת, בהליך תקין ודמוקרטי שמשקף את רצון הרוב. פעילות כזאת של החרמה לא רק שאינה מהווה "חופש דיבור", אלא היא ניסיון לכפות את רצון המיעוט על הרוב באמצעים פסולים, וכעת גם לא חוקיים. חרם כזה הוא זה שפוגע בדמוקרטיה, הוא זה שרומס את זכות היסוד של הרוב לנהל את ענייני המדינה מתוקף היותו הרוב, ולכן החרם הוא מעשה אנטי-דמוקרטי בעליל.
יוזמי החוק נמצאים בחזית מלחמת הקיום שמנהלת מדינת ישראל נגד קואליציה רחבה של דורשי רעתה. אלו ששוללים את עצם קיומה, אלו שמציגים אותה כבלתי לגיטימית ואלו שבראש סולם הערכים שלהם הציבו עקרונות שמשמשים כמכשיר להשגת המטרות של הקבוצה הראשונה.
הרוב של הציבור הישראלי הציב מעל העקרונות החשובים בפני עצמם של הדמוקרטיה עיקרון אחד חשוב יותר בעיניו - ההישרדות. ההישרדות והקיום של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ואם הדמוקרטיה בפרשנותה הטוטאלית מסכנת את הקיום הזה, תואיל המטרוניתא להתכבד ולשבת בחדר ההמתנה עד שינוטרלו האיומים הקיומיים. אנחנו נקבל אותה גם אחרי דיאטה מסוימת שתשיל כמה קילוגרמים מגופה.
תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל שהשמאל הרדיקאלי הניע וממשיך ללבותו במרץ, מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל, ולכן יש לבלום אותו בכל האמצעים החוקיים שעומדים לרשות המדינה. לצורך כך יש פרלמנט שיושבים בו נציגים של כל גווני העם, ולצורך כך על הפרלמנט לחוקק חוקים שיביאו לידי ביטוי את רצון הרוב. והרוב רוצה מדינה יהודית דמוקרטית ברוח אבות הציונות, בית לאומי, התיישבות, קוממיות - ראו ערך מגילת העצמאות. זו דמוקרטיה.
הפרשנות הרחבה לחופש הביטוי של השמאל מכלילה בחופש הביטוי גם פעולות של חרם וגם הסתה לחרם. פעולות אלו, בעידוד ובמימון של גורמים אינטרסנטיים בארץ ובחו"ל, "הניבו" למדינה מעמד של מוקצה מחמת מיאוס. קציני צבא ונציגי ציבור הפכו לנרדפים ומאיימים כפושעי מלחמה, ו"אמנים" מחרימים ומסיתים לחרם, חרם ונידוי באקדמיה, באיגודים מקצועיים, הפגנות שטנה בנוסח ליל הבדולח, משטים ומטסים שנועדו לערער על הריבונות הישראלית שבאה לביטוי בפעילות להבטחת ביטחונה, פעילות התואמת לחוק הבינלאומי.
הנזק שנגרם למדינה אדיר, ולכן במלחמה כמו במלחמה צריך לנקוט בכל פעולה חוקית כדי למנוע תבוסה. חוק החרם של ח"כ
זאב אלקין הוא חוק לגיטימי, דמוקרטי ומתבקש. ולאלו שזועקים "חמס" צריך לומר בפשטות: א) אנחנו לא נבהלים. ב) ככל שתחריפו את הפעילות נגד המדינה, כך תמצאו מולכם יותר חוקי הגנה ובלימה מסוג זה. הרוב הציוני במדינה לא יישב בחיבוק ידיים לנוכח המלחמה שהכרזתם על הציונות ועל דמותה ומהותה של מדינת ישראל.
ולסיכום - כמה מילים על ההנהגה שלנו. תלי תלים של מילים כבר נכתבו על היעדר מוחלט של מנהיגות בעידן המסוכן הזה שישראל מצויה בו. החסר הזה הובא במלואו לביטוי בהתנהגות של ראש הממשלה ושר הביטחון שהעדיפו להתעלם ולהתנתק מכל מעורבות בהליך החקיקה, ובמיוחד בהצבעה על אישור החוק. זו נקודת שפל חדשה של אנשים שמתיימרים להנהיג אותנו ומבקשים את קולותינו בקלפי. לשאלה הנצחית כמה נמוך אפשר לרדת, התשובה, כמסתבר, היא: עד אינסוף. כמה עצוב וכמה עלוב.
