לא בכדי ניטשת מחלוקת קשה סביב אופיו של חוק החרם, שהתקבל בכנסת ברוב לא גדול במיוחד. אף שהוא אמור להגן על המדינה מפני מתכחשיה, יש בו פגיעה גסה בליבת חופש הביטוי הפוליטי וסתימת-פיות ברורה לכל מי שסבור, עדיין, כי שחור איננו בהכרח דווקא לבן.
אין זאת כי אם אישורו של החוק הוא ניצחונו המובהק של הימין הקיצוני, שהגה אותו כדרכו בקודש. עדות לכך היא העובדה שרבים מאנשי הימין השפוי הסתייגו ממנו, בהם בכירי הליכוד כראש הממשלה, בנימין נתניהו, סגנו סילבן שלום ויו"ר הכנסת רובי ריבלין. אלה, כמו רבים אחרים מחברי הכנסת, מיאנו בתוקף להשתתף בהצבעה עליו. אפילו לא במתכונתו המרוככת, שגם בה הוא מצטייר כמדכא את החופש למחות.
כגנב במחשכים בסופו של דבר עבר חוק החרם, כמו גנב במחשכים, גם בשעה שחברי-כנסת רבים נמלטו ממנו כמוקצה מחמת מיאוס. אין זה סוד כי הטלת עיצומים על המתכחשים לו נועדה, בסך-הכל, לשמש כסת"ח לייעודו הספציפי, שאינו אלא הגנה טוטאלית מפני כל קריאת-תיגר על ההתנחלויות. אלא שזה, בדיוק, מה שהופך אותו לחוק אנטי-דמוקרטי, בעל אופי פשיסטי מובהק. כדי להסתייג ממנו לא צריך להיות בהכרח סמולן. העובדה שאפילו נץ כמו שר הביטחון, אהוד ברק, לא היה שלם עימו, היא בוודאי זו הנותנת!
ברגל גסה באורח פרדוקסלי, הרי מי שירכוש מעתה מוצר מהשטחים, יהיה דווקא זה שיפגע בייצוא הישראלי אל מעבר לים. במעשה שכזה רק יעמיק הרוכש את מגמת הכיבוש ויהיה גם זה שישא באחריות למימון הבנייה בהתנחלויות ובמאחזים.
מן השורה התחתונה עולה בעליל שחוק החרם רק מנפץ, ברגל גסה, את עקרונות היסוד של חירות הביטוי והמחאה הגלויה. כל זה למרות שהנוסח שלו איננו אלא סוג של קו אדום, שאותו ניתן לחצות בקלות. אין כל ספק שבחקיקת חוק החרם הצליח הימין הקיצוני לשבור שיא בחקיקה אנטי-דמוקרטית ולהוכיח, קבל עם ועדה, מאיפה בדיוק משתין הדג. נותר רק לקוות שבג"ץ יהיה זה שיעלה בידיו לשנות את התמונה המעוותת.