גם מי שלא ניחן בחוש נבואי עשוי היה, כבר מזמן, לחזות את שקיעתו של גוש האירו ביוון המצולות. קריסתו הייתה צפויה מראש ואיננה תרחיש שנולד אתמול. בסך-הכל היא נובעת ממדיניות מוניטארית כושלת, שדבקה בסיסמאות נבובות וחסרות-ביסוס.
העובדות בשטח מורות שמטבע האירו הופך מיום ליום לפצע מדמם. שום תחבושת, אפילו אלסטית, לא תוכל לספוג אותו. גם בחבילות החילוץ המוצעות אין כדי להחזיק מים. ממש כמו באפקט הדומינו מתמוטטות, בזו אחר זו, אותן מדינות שאימצו אל חיקן את המטבע המשותף: מיוון ופורטוגל, דרך אירלנד וספרד, ועכשיו, ככל הנראה, גם איטליה. בדיעבד מסתבר כי למן הרגע הראשון לא השכילו אותן מדינות לכלכל כראוי את צעדיהן.
הנושאת באחריות אם יש מי שנושאת באחריות לטרגדיה המוניטארית הגדולה, הרי זו, מעל לכל, אימא-גרמניה. זו, שבהגותה את רעיון המטבע המשותף, הצליחה לסחוף אחריה, בהתלהבות יתרה, את בנותיה המאומצות; וזו שמובילה אותן עכשיו אל הבור, שאותו כרתה וחפרה במו ידיה. ובכל זאת עדיין מפעם בחלוצת "הגוש האבוד" ומנהיגתו שמץ של תקווה, שבסופו של דבר העניינים יסתדרו.
אלא שככל הנראה, זוהי רק תקוות-שווא, שתתנפץ מהר מאוד לרסיסים. קשה להאמין שמישהי מאותן מדינות, השקועות עמוק כל-כך בבוץ, תהיה מסוגלת בכלל לאמץ אל חיקה רפורמות כלכליות נדרשות. ירידות השערים התלולות הפכו באותן מדינות לדבר של יום ביומו. חובותיהן מרקיעים שחקים, וכל ניסיון לחלק אותם ביניהן הוא בחזקת חלום באספמיה, שרק עלול לערער עוד יותר את יציבותן.
ראש בחול התרעות ראשוניות על פירוקו הצפוי של גוש האירו במבנהו הנוכחי נשמעו עוד לפני שנה. אלא שגרמניה העדיפה כבר אז לטמון את ראשה בחול. היא פשוט סירבה להודות בכישלונו המוחץ של יציר-כפיה.
בשווקים האירופיים שולטת, בינתיים, הפאניקה בכל מעוזה. כדי להישמר ממשבר החובות הגדול, שעלול לצאת מכלל שליטה, כבר ירדו הבנקים שביבשת לבונקר. חששם נעוץ, בעיקר, מנטישה אפשרית של מספר מדינות מגוש האירו. ובתוך כך נותרה, עדיין, התעלומה הגדולה: עד מתי תמשיך אימא-גרמניה לסוכך על בנותיה, שבהחלט כבר אינן אהובות עליה.
ובינתיים יכולות רק לספוק כפיים ולברך את בירכת הגומל כל אותן מדינות שסירבו, מלכתחילה, להצטרף לשורות האיחוד המוניטארי. אחרי ככלות הכל שיחק סירובן לטובתן.
