בשבוע שעבר קראנו בפרשת השבוע אודות פעלתנותו של בלעם, שבמקורותינו מתלווה לשמו התואר 'רשע'. ולכאורה, כאשר מתבוננים במה שמספרת אודותיו התורה, מתעוררת התהיה מדוע "זכה" לכינוי הזה? הוא הרי חוזר ומכריז שוב ושוב על כפיפותו המוחלטת להוראות של הקב"ה, אז במה הוא רשע? הנה למשל דבריו במפגש הראשון שלו עם בלק (פרק כ"ב): [לח] וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ--עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקִים בְּפִי--אֹתוֹ אֲדַבֵּר. וכך גם לקראת הפרידה ממנו (פרק כ"ג): [יב] וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, גַּם אֶל-מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלַי--דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. [יג] אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה', לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי: אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֲדַבֵּר. אז מה בכל זאת "מזכה" אותו בתואר 'רשע' ועד שבעיני חז"ל (אבות ה') הוא מופת של רשעות?
לקראת סיום התורה (דברים ל"ד) כתוב: [י] וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים. על כך אומרים חז"ל במדרש (ספרי) ומצוטט במפרשים כי בְּיִשְׂרָאֵל לא קם (נביא כמשה) אבל באומות העולם קם. ומיהו - בלעם. כתבנו על כך לפני כארבע שנים והבאנו גם את ההשוואה שעורכים חז"ל בין תלמידיו של אברהם אבינו ובין תלמידיו של בלעם הרשע, השוואה הכתובה בפרק ה' של מסכת אבות. הסברנו שם שלבלעם יש את אותן תכונות שיש לאברהם (חסד בלי גבול) ולמשה (בחינת הדעת, התקשרות) אלא שהוא משתמש בהן לרעה, הפוך מרצון ה', וזה מה שעושה אותו מופת של רשע. אלא שהנושא הזה שייך, כאמור, לפרשה הקודמת, פרשת בלק, ואנחנו כבר בפרשת פינחס, אז מה העניין להתבונן שוב בפרשה הקודמת?
ובכן, ההקשר המיידי בתורה, סמיכות הפרשיות, מזמינה השוואה בין בלעם לפינחס דווקא. אומנם פינחס, כמו כל עם ישראל, לא הכיר את בלעם וספק אם ידע על קיומו, אבל הרי פינחס הוא שעוצר את המגפה שפרצה בעם ישראל כתוצאה מיישום עצתו של בלעם הרשע (כמסופר בסוף פרשת בלק) והוא גם זה שהורג אותו במלחמת מִדְיָן, מלחמה שעליה מסופר בפרשה הבאה, פרשת מטות. מכאן שפינחס הוא התרופה הישירה למה שמייצג בלעם ונראה לי נכון להתבונן ברעיון זה בניסיון לאתר את התכונות ואת ההתנהגות שעשויות להציל אותנו מהחורבן שגורמת דרכו של בלעם הרשע. כאמור, על התכונות של בלעם הרשע עמדנו בהרחבה לפני כארבע שנים, ברשימה לפרשת בלק ס"ח והזכרנו בקצרה לעיל. כעת ננסה להבין מהו הבסיס הרעיוני להתנהלותו ואיך פינחס ותכונותיו הוא התרופה היחידה עבורו.
הזכרנו כבר את מדרגתו הגבוהה של בלעם שהוא בעצמו מבטא אותה בהעידו על עצמו (פרק כ"ד, ט"ז) כי הוא שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן. הוא יודע שמצד דַּעַת עֶלְיוֹן אין שום כוונה ושום נכונות לאפשר לו לקלל את עם ישראל וזה אפילו נאמר לו בפירוש (פרק כ"ב, י"ב): לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא. בשבוע שעבר עמדנו על כך שאודות ההוראה הזאת הוא אינו מספר לשליחי בלק, הוא מניח להם לחשוב שכל הבעיה היא שאין לו רשות ללכת איתם, שאם רק יורשה להתלוות אליהם - העניינים יסתדרו. במלים אחרות, הוא אינו דבק באמת. ידיעתו את דַּעַת עֶלְיוֹן מנוצלת על ידו לניסיונות חוזרים ונשנים למצוא פירצה באותה דעת, באותה התקשרות עצמית של הקב"ה לעם ישראל, ולנצל אותה כדי למלא את משאת נפשו, לקלל את העם הנבחר. כלומר, הכרזותיו החוזרות של בלעם בדבר כפיפותו להוראות מלמעלה, עד כמה שביטאו את המציאות היו גם טרוניה על שזהו המצב.
הדברים נלמדים מדבריו שלו: [ז] וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ-מוֹאָב, מֵהַרְרֵי-קֶדֶם--לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. [ח] מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ה'. יש כאן טרוניה ברורה. בלשון ימינו, הוא מקטר. מתלונן על כך שהקב"ה לא נותן לו הזדמנות למלא את תאוות נפשו, לקלל את עם ישראל. הרי הוא משתבח ביכולתו לשמוע אִמְרֵי-אֵל וגם לדעת את דַּעַת עֶלְיוֹן, מה שמאפשר לו לזהות את הרגע בו הקב"ה כועס כביכול ולנצל את הרגע הזה כדי להטות את מהלך העניינים כרצונו, אלא שהקב"ה בחר שלא לכעוס בימים בהם בלעם כל כך ציפה לאותו רגע של כעס, ועל כך הוא מתלונן. יוצא אם כן שאמנם, ברמה הטכנית, בלעם היה כפוף כפיפות מוחלטת להוראות מלמעלה, הוא לא יכל לקלל כפי שרצה ואפילו נאלץ לברך את עם ישראל. אבל ברמה המהותית העניין הציק לו מאד והוא חיפש ומצא דרך להשיג את מבוקשו, לפגוע בעם ישראל, בלי לעבור באופן ישיר על ציווי ה', וכאן נכנס לתמונה פינחס.
להקשיב לאמת הפנימית כאמור, ככל הנראה פינחס אינו מכיר את בלעם ואף אינו יודע על קיומו. הוא רק רואה את המציאות; בנות מואב ומדין מפתות את בני ישראל, הם מתפתים ובאותה הזדמנות הן מושכות אותם לעבודה זרה. מגפה פורצת בעם. ככל הנראה, שבט שמעון הוא הנפגע העיקרי במגפה והם פונים אל נשיאם בדרישה שיעשה משהו לעצור את המגפה המכה בהם. והוא נחלץ לעזרה. רק שבמקום לקרוא את אנשיו לסדר, במקום להרחיק אותם מבנות מואב ובכך לעצור את המגפה, הוא מנסה לכופף את המציאות. [ו] וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. משה כבר יודע שהמגפה המשתוללת היא תוצאה של ההתחברות לבנות מואב, ה' אמר לו את זה וגם הורה לו כיצד לעצור את המגפה: [ד] וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַה', נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה', מִיִּשְׂרָאֵל.
משה מוציא הוראה בהתאם, אבל במקום למלא את ההוראה מתייצב מולו אותו אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל עם המדיינית וטוען כי אין קשר בין ההתחברות לבנות הגויים ובין המגפה. והראיה - אתה עצמך, משה, התחתנת עם מדיינית, אז למה לנו אסור? משה נדהם ולא הגיב, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד בחוסר אונים. בהמשך להתרסה כלפי משה, בצעד הפגנתי בוטה, אותו אדם נכנס עם המדיינית לאוהל לעיני כולם. באותה שעה: [ז] וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. הזוהר שואל, מה היה המראה שראה פינחס, מה הניע אותו לפעולה כל כך קיצונית הכרוכה במסירות נפש ממשית? את התשובה מוצא הזוהר בסוג הנשק שבו השתמש פינחס, רומח. בתורה זה כתוב בלי ו' ובחשבון זה עולה 'אברהם' איש החסד.
מצד שני, פינחס זה בדיוק החשבון של יצחק שמדתו 'גבורה'. פינחס ראה את האות מ', התחלה של מָוֶת, מרחפת מעל מחנה ישראל. הוא חטף אותה והציב אותה בין האותיות ר' ח' שהן הגימטריא של יצחק, שמדתו גבורה כאמור ובכך התקבל רמח. המספר הזה רומז לאברהם שמדתו היא חסד וזה גם מה שהניע את פינחס, שהרי שמו הוא נוטריקון פני חס, פנימיות החסד. מתוך פנימיות החסד, הוא עשה את מעשה הגבורה שלו: [ח] וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. להרוג כדי להציל - את זה מצאנו אצל אברהם (בראשית י"ד) שנחלץ להציל את אחיינו מידי שוביו. אצל אברהם הסכנה הייתה ברורה, אבל גם כאן הייתה סכנה ברורה, שהרי חבריו של הנהרג היו עלולים לגונן עליו ולהרוג את פינחס וזה היה חוקי לגמרי, אז מהיכן הוא שאב את האומץ לעשות את המעשה הזה?
צריכים לומר שמזווית הראיה של פינחס לא הייתה כאן שום הפגנה של אומץ. הוא הסיק שזהו המעשה הנכון ומישהו צריך לעשות אותו. אז אם אף אחד לא עושה - הוא יעשה. לא חשב בכלל על ביטחונו האישי. מה שעניין אותו זה רק לעצור את המגפה מעל עם ישראל. זה מה שנקרא 'מסירות נפש', לעשות את המעשה הנכון בלי שום חשבונות צדדיים. 'המעשה הנכון' הוא אותו מעשה שהקב"ה בכבודו ובעצמו מסכים עימו, והרי אין לדעת מראש אם יסכים ואם לאו, אבל כאשר פועלים תוך התעלמות מוחלטת מאינטרסים אישיים ורק מתוך מחשבה על טובת עם ישראל כפי שפעל פינחס, מתברר בדיעבד שהקב"ה מסכים עם זה וגם משלם טוב. האינטרס היחיד של פינחס היה סילוק הגורם המפריע לקשר שבין עם ישראל לקב"ה, או בלשון חיובית - חידוש הקשר. בדרך הרגיל, את הקשר הזה מחדשים יהודים בתפילה, ואכן הפעולה הזאת של פינחס נחשבת כתפילה שלו לעצירת המגפה (תהלים ק"ו): וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.
כתוצאה מהמעשה הזה, זוכה פינחס לברית עולם. ה' אומר למשה (פרק כ"ה): [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. [יב] לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. [יג] וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עד אז לא היה לו שום מעמד מיוחד. אומנם הוא בנו של אלעזר ונכדו של אהרון הכהן, אבל הוא נולד בטרם נמשחו לכהונה ולכן גם כהן הוא לא היה. בחסידות שואלים, הרי כמה פעמים משה הציל את בני ישראל. גם אהרון, הסבא, עצר את המגפה במסירות נפש (בפרשת קרח). אז מה המיוחד במעשה של פינחס שבגינו זכה לברית שלום נצחית? התשובה היא שמשה ואהרון פעלו מלמעלה למטה, היו להם הכוחות לזה. פינחס היה יהודי פשוט שחידש את הקשר שלנו עם הקב"ה מלמטה למעלה, וזה גם יותר קשה וגם מופת עבורנו.
