תעלולי ציפי פינס ושות' במערכת התיאטרלית

לא נדהמתי ולא הופתעתי אפילו לרגע למקרא קריאתה של גברת ציפי פינס ודומיה לפטר את פרופסור גד קינר מניהול פסטיבל ישרא-דרמה. ולמה? כי נטירת הטינה והנקמנות של פינס בכל מי שמעז לבקר את התנהלותה כמנכ"ל ומנהלת אמנותית – מוכרות לרבים וטובים. צריך להיות הדיוט גמור כדי לא להבחין שתיאטרון בית ליסין תחת ניהולה הוא בעיקרו וברובו אנטיתזה טלנובלית לתיאטרון אמנותי, בכלל, ולאנסמבל הרצליה, בפרט. כאשר גד קינר העז להשוות בין עשייתה האמנותית של אופירה הניג לבין המסחריות המובהקת שבה נגועים התיאטרונים הרפרטואריים הגדולים – רק תמימים יכלו להיות מופתעים מקפיצתה-בראש של גברת פינס. קינר בסך-הכל דרך לה על היבלת מלאת המוגלה של השחתת התיאטרון האמנותי והפיכתו למאגר בועות ענק של אופרות סבון. היבלת הזאת אצל גב' פינס היא הכי גדולה, ולכן גם הכי כואבת כשדורכים עליה. קינר דרך עליה בצדק, למרות שהדריכה הזאת הייתה בכלל בהקשר אחר. הוותיקים שבינינו מכירים את גד קינר כשחקן מעולה ואינטליגנטי, ואני אישית הייתי שמח לראותו בתפקיד אותלו או המלך ליר. משום-מה הוא בחר לעסוק בעיקר בצד האקדמי של התיאטרון, וניכר שהוא עושה זאת מתוך אהבה רבה ואיכפתיות גדולה. פרסומיו המקצועיים הרבים מדברים בעד עצמם. על מה בכלל כל הרעש וכל המהומה? – על כך שגד קינר אינו יס-מן? גם פה שואפת ועושה הגברת פינס למנות את אנשי שלומה, אנשים מטעמה, אינטרסנטים שהיא חפצה ביקרם? מדוע בעצם פוזרה האקדמיה לתיאטרון? אקדמיה שהייתה מורכבת ממאה ועשרים חברים, שהיו בבואה של החברה הישראלית, ואשר הוחלפו בכל שלוש שנים, בניגוד לקדנציות הנצחיות של פינס ושל דומיה, מקבלי ההחלטות, בעלי השררה הבלתי מוגבלת. אני מצטט שחקן מוכשר בגיל הביניים ששמעתי אותו אומר: "שלושים שנה אותם אנשים מחליטים מי יחיה ומי ימות" והוא דווקא מאלה שהצליחו להתברג לממסד. אינני מציין את שמו, לבל יוחרם גם הוא. על איזו "עשייה תיאטרונית מבורכת" מדברת פינס, שעה שעשרות הצגות המועלות בתיאטרון הרפרטוארי הן העתק של טלה-נובלות, שנראות כמו תרגילים באימפרוביזציה לארבעה שחקנים ולספה אדומה, שעסקני ועדי-עובדים עטים עליהן כי לרוב הן מאפשרות צחוקים (במלעיל) מהסוג הנפוץ במופעי בידור וסטנד-אפ. שעה ורבע בכיף ויאללה הביתה! אמנות מבורכת עאלק... תיאטרון מסחרי עשו בזמנם, לא פחות טוב, מבלי לקבל שום תקציבים, גודיק ופשנל ודומיהם, שלא פעם נאלצו למשכן את רכושם הפרטי מראש או בדיעבד כדי להעלות ולקיים הצגות, מחזות-זמר ומופעי-בידור שכמותם מועלים כיום בתיאטרונים הרפרטוארים המסובסדים. החרם של פינס ושות' על גד קינר, יכול לחסות בקלות תחת הכנפיים השחורות של "חוק החרם" החלאתי שהעביר אלקין מהליכוד. אנשי תיאטרון אמיתיים, להבדיל מכל מיני עסקנים פוליטיים, אמורים להיות הומניסטים, ליברליים, נאורים, פתוחים וקשובים לביקורת כנה ונטולת חשבונות אישיים, כמו הביקורת הכנה שיצאה מליבו של גד קינר. ולך, גד קינר, אל לך בשום פנים ואופן להתנצל בפני טיפוסים ז'דאנוביסטיים, שמנסים בכל מיני דרכים נלוזות לכופף קולות אמיצים, כנים ונבונים, שמטרתם לעצור את שטף הבנאליה הרפרטוארית. בשנים האחרונות, כדי לראות תיאטרון טוב, צריך, לרוב, ללכת לחפש בפרינג'.