השבוע קיבלה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק של חבר הכנסת
דני דנון לעידוד הנקה, הקובעת כי בעל עניין כלכלי בשיווק תרכובת מזון לתינוקות לא יפרסם ולא יקדם מכירת תרכובת מזון לתינוקות במוסד בריאות, לרבות בדרך של מתן הנחה ברכישת מוצרים או חלוקת דוגמיות שלהם. כמו-כן ייאסר עליו לתת כל טובת הנאה למוסד בריאות או לעובדיו.
יש להוציא מבתי החולים את הפרסומות האגרסיביות של החברות שמייצרות את תחליפי החלב, ויפה שעה אחת קודם. שעה אחת קודם? שנים רבות קודם, כי לא ממש ברור מדוע לא הוצאו בשנת 1981, כאשר חתמה מדינת ישראל על אמנה עם ארגון הבריאות העולמי, שבו התחייבה להוציא מבתי החולים את הפרסום האגרסיבי - אבל בשביל זה יש את
מבקר המדינה שיבדוק.
לעצם העניין, מדובר בהצעת חוק טובה ביסודה אבל עליה להיות מנותקת מחבל הטבור אליו נקשרה - הנימוק של עידוד הנקה. השאלה האם מדינה צריכה לעודד הנקה, באמצעות חקיקה ראשית, שנויה במחלוקת וכרוכה בכמה סוגיות ערכיות. בדיוק לפינה הזו לא היה צריך דנון להיכנס.
פרסום אגרסיבי צריך להיות מחוץ לבית החולים כי פרסום אגרסיבי מזיק, נקודה. חשוב לשמור על מקומות נייטרליים בהם לפרסומות לא תהיה דריסת רגל. בתי ספר, מחנות צבא ומוסדות אחרים, לרבות בתי חולים צריכים להיות שמורות טבע.
בחדרי יולדות אין שום מקום לדיילות שיסתובבו ויחלקו דוגמיות, ובוודאי שלא למודעות גדולות עם פרסומות. מקומם של אלו מחוץ לשערי בית החולים, לפחות באלו הממשלתיים.
עדיין לא ניתן להתעלם מכך שהתרומות שמקבלים בתי החולים מהמפרסמים אינן דבר שניתן לוותר עליו בקלות, ולכן יש לאפשר פרסום עדין ולא פולשני. כדי לקבוע מה ייחשב ככזה, יש את הכנסת על ועדותיה השונות, שיקבעו כללים מה מותר לפרסם והיכן. על הדרך צריך להוסיף עוד כמה מקומות נטולי פרסומות (תחבורה ציבורית, תחנות אוטובוס,
קול ישראל ועוד). זו אינה משימה פשוטה לנוכח השדלנים הפועלים בשוק הפרסום, אך בסופם של חבלי הלידה יוולד התינוק המיוחל.
