ב-28 בינואר 1969, פרסם
עיתון מעריב כי 14 אינטלקטואלים גרמנים הזהירו את ברית המועצות במכתב גלוי "מפני תמיכה מוסרית חד-צדדית בארצות הערביות". "באיגרת לראש ממשלת ברה"מ, מר אלכסיי קוסיגין, הדגישו האינטלקטואלים הגרמנים כי יש להבטיח לישראל גבולות שיאפשר (את) קיומה השלו", דיווחה הכתבת. "כאשר מצפים שהיא תיסוג בלי לקבל דבר בתמורה, מצפים בעצם שהיא תסייע להוצאתה להורג", נכתב בהצהרה שיצא מפרנקפורט למוסקבה.
שנים רבות חלפו מאז אותה הצהרה, ונדמה שמשהו קרה לאינטלקטואלים. כך, בסוף השבוע, פרסם פרופסור דני סטטמן, פילוסוף מאוניברסיטת חיפה, קריאה לשנות את ההמנון. המאמר, שפורסם ב
הארץ, איננו חוטא בפוסט-ציונות; סטטמן, בוגר אוניברסיטת בר-אילן ואיש הציונות הדתית, איננו חשוד בזיקה למחנה אוהדי
אילן פפה ו
דב חנין. באופן מקרי, פילוסוף נוסף, והפעם בעל שם עולמי, מייקל וולצר, הכריז לאחרונה מלחמה על ההתיישבות ביו"ש. "הממשלה חייבת להתעמת עם תנועת המתנחלים, ולנצח בעימות הזה. צריך לנצח את תנועת ההתנחלות, כדי שהעולם יבין שישראל מוכנה לצעדים אמיתיים", אמר וולצר בראיון לאתר
ידיעות אחרונות. לשיטתו, ממשלת ישראל היא "מסוכנת" ו"רעה". את הפנייה ימינה בקרב הישראלים הוא תולה ב"ימין הקיצוני". מובן שלא הג'יהאד העולמי וציר הרשע טהרן-חיזבאללה-חמאס-דמשק הם האשמים בכך. גם לא תוצאות ההינתקות והטילים שנורו על ישראל. הימין אפוא אשם.
אפשר לעשות לעצמנו חיים קלים ולקטלג את המלעיזים על ישראל והמבקשים לערער את צביונה היהודי כ"פוסט-ציונים". זו טעות שחוטאת למציאות: וולצר וסטטמן אינם שוחרי רעתה של ישראל ויש להם ביקורת גם על הערבים. אך כיצד זה שהם מוצאים עצמם, בסופו של יום, על סיפון אותו משט מטפורי נגד ישראל? איך הם מפליגים בסוף על גלי הדה-לגיטימציה לישראל ולממשלתה הנבחרת, גם אם הם לא נמנים על אותו מטס אנטי-ישראלי? מתי בדיוק איבדו האינטלקטואלים את האחריות שהתבטאה באותה הצהרת פרנקפורט מ-1969?
עובדה אחת יסודית היא, שבעשרים השנים האחרונה חלה שחיקה מתמשכת בעמדתם המוסרית של האינטלקטואלים. האקדמיה בישראל ובעולם - שעברה השתלטות עוינת של בעלי השקפות פוסט-מודרניסטיות ופוסט-ציוניות, המשלבות מרקסיזם מהפכני עם רלטיביזם מוסרי בעל ניחוח פריסאי - פסקה להיות מקור לשיפוט מוסרי ולעמדה הומניסטית. אם בעבר גילו האריות שבאקדמיה אומץ-לב יוצא דופן במאבק נגד העריצות הקומוניסטית במערב והגנה על ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם, הרי כיום חלק גדול מהם איננו מצליח לזהות רשע גם אם הוא טובל בדם. בחלקה הגדול, האקדמיה אימצה סדרת ערכים ונורמות המשקפות את המפנה הגדול במוסר המערבי: מליברליזם לרלטיביזם. קל לבלבל את הליברל עם הרלטיביסט, ושניהם עלולים להיראות דומים, אולם האחרון הוא רדיקל המבטא עמדה טוטליטארית בעוד הראשון משקף פלורליזם. במעבר הזה מליברליזם לרלטיביזם, איבדו אנשי הרוח יכולת לספק שיפוט מצפוני. לדוגמה,
עמוס עוז ודויד גרוסמן סירבו לקרוא לסנקציות ולפעולה נגד המשטר הסורי הרוצח מדי יום עשרות בני-אדם, ולמעשה שילמו מס-שפתיים בדמות מכתב עקר לאו"ם לגינוי סוריה. אי-היכולת להבין שברגע האמת צריך לזהות טוב ורע ולנקוט בפעולה כדי להפסיק מעשי זוועה ורצח, פשוט הכשילה אותם. אובייקטיבית, הם נמצאים במחנה של אסד, גם אם לא רצו בכך.
וולצר וסטטמן, כל אחד ממניעיו ובדרכו, אינם מצליחים להגיע למסקנה שלא זו בלבד שהצדק הוא עם ישראל, אלא שדרישותיהם ממדינת היהודים, היו מתקבלות בבוז ובעוינות בכל מדינה אחרת. האם סטטמן היה מעלה בדעתו לקפוץ לאוקספורד ולהטיף נגד ההמנון הנוצרי הקורא לאל לשמור על המלכה, למען המוסלמים בבריטניה? האם וולצר היה מעז לקרוא לאמריקנים לנהל משא-ומתן עם אל-קאעידה, להפקיר את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים החיוניים שלהם ועוד מגדף את הנשיא? מישראל מצפים להקריב את זהותה ועתידה בשם רלטיביזם רדיקלי שביסודו רב-תרבותיות וטשטוש מוסרי של כל יכולת להבין מיהו הצודק ומיהו השוגה, מי הרע ומי הטוב. לכן, למשל, ויתור על שירת ההמנון הלאומי היא כביכול ביטוי ל"רגישות מוסרית". אולם האם מישהו רואה שאת מקום ההמנון הציוני בקמפוס החיפאי כובשות דווקא המילים "בילאדי, בילאדי"?
אותם אנשי רוח הכושלים בשיפוטם ימצאו עצמם, בסופו של דבר, במתרס הנגדי, בצד הלא-נכון של ההיסטוריה. כמו האינטלקטואלים שלא ידעו לתמוך במערב כשהנאצים התקיפוה והיללו את הברית בין מולוטוב ובין ריבנטרופ, גם אנשי הרוח הכושלים של ימינו עוד ייזכרו בדברי-הימים כמי שתרמו להחלשת המאבק בפשיזם החדש. מפעלם הפילוסופי עלול להיוותר נחלת מדפים מיותמים בספריות הפקולטות שלהם, עדות לכישרון רוחני גדול ולכישלון מוסרי עצום פי כמה.
